1

‫ביא"ע‪:‬‬

‫‪2‬‬
 :‫ביא"ע‬

Nossa versão do livro Darkê No'am -

Poucas palavras em pertinência a este

trabalho
Em primeiro plano, devemos informar ao caro leitor que não fala ainda o
hebraico que estas próximas páginas - lamentavelmente - não têm como ser
traduzidas para nenhum idioma ocidental, sendo a idéia central das
expressões e termos utilizados nelas plenamente ínsitas à idéia cultural,
tratando-se de expressões idiomáticas não somente que nada tem a ver com
o mundo latino e ocidental em geral, senão propriamente israelíticas, sem que
se ache similar mesmo nas demais nações circunvizinhas semíticas, usando-se

3
de um sistema linguístico de expressar-se perspicuamente sucinto,
conspicuamente sibilino para o público geral, claro somente para os que a ele
se acostumem, sendo inextricável, no caso, o caminho da tradução, conforme
foi feito no Michnê Torá, cuja linguagem é concisa, direta e objetiva. Não é
assim o Talmud - a Michná e a guemará - cuja linguagem própria carece de
estudo, bem como suas regras.

Aos leitores que ainda não podem ler o hebraico, minhas excusas sinceras, e
exorto-os ao esforço longânimo e perserverante na aprendizagem do idioma -
chave para todo o que deseja aprender verazmente a Torá. Mesmo o Michnê
Torá - é importante que seja realizado seu estudo em hebraico, e não somente
sabendo hebraico, senão podendo discernir entre hebraico bíblico, michnaico,
rabínico-medieval e hodierno, pois o mesmo foi compilado em hebraico
michnaico, cujo sistema idiomático - diferentemente do hebraico bílico e do
atual - exige do leitor o estudo consecutivo, isto é, sem deixar capítulos sem
estudo, sem interrupções em metades de capítulos, evitando a tendência natural
humana de "postergar o que não me apraz estudar agora", senão indo do começo
ao final do livro, sem que haja como "ler o proêmio, o meio e o fim do livro", e
caso o faça, engana-se a si mesmo - mesmo em trechos especiais e não no todo
(e, me refiro a qualquer escrito que haja sido publicado neste "sistema peculiar
do hebraico do período michnaico", não especialmente ao Michnê Torá) - que
é ele mesmo um acervo de catorze tomos, e passando de tomo para tomo pela
mesma ordem, tornando em seguida desde seu intróito.

A linguagem da guemará difere plenamente da usada na michná - que é simples

e exige leitura contínua e ininterrupta, e é hebraica - pelo que o sistema em uso
parecerá a muitos acostumados a ler livros normais, como se fosse um
"emaranhado de idéias e suposições explanadas por um método conspícua e
inefavelmente abstruso e promíscuo, que consiste numa mescla idiomática de
dois troncos semíticos nos quais foram entressachadas expressões e termos de
todos os falares indo-europeus e semíticos do mediterrâneo e região
mesopotâmica-boreal", pensamento que não se esvai com um pouco de
conhecimento do aramaico usado ali e da aquisição de prévio conhecimento das
regras de estudo pertinentes. Pessoas não acostumadas aos judeus e sua cultura
(e, mesmo alguns assimilados), pensarão que se trata de "discussões concisas
com a finalidade de simplesmente profligar", cada um buscando irrogar suas
idéias e formas de pensar como que no intento de impor-se, querendo siderar
aos demais envolvidos na discussão. O corpo de sábios que compunham o
sanedrin e, após, a "iechibá" (ou: "iechivá") babilônica, decidiam suas questões
- perguntas concernentes a problemas na halakhá que surgiam em todo o planeta
onde chegaram os judeus, e os rabinos achavam-se impotentes para decidir em
determinada questão em suas localidades, geralmente por ser o assunto algo
novo, situações com as quais anteriormente não se depararam. Estas são as
discussões talmúdicas, na maioria dos casos nos quais achamos a pergunta tão

4
curial à guemará: "iba'iá lehô" - cujo significado em aramaico é: "inquirira-se
deles (dos Sábios da Iechibá)", e a decisão vem, se não há casos precedentes,
nem tradição acerca do mesmo transmitido diretamente desde o Sinai, por
decisão da maioria, sendo que a verdade deve ser aclarada, e não há nos
discussores o dolo do "egoísmo cominante" de inculcar idéias próprias, o que
poderá perceber o estudante assíduo em pouco tempo.

Cabe ressaltar aqui que "iechibá" nada tem a ver com o que se conhece na
atualidade por este nome, senão tratava-se do Bet Din - isto é, de um tribunal
superior judaico de âmbito mundial, no intento de suprir o que representava o
Sanedrin em Jerusalém na época que precedera o domínio romano em quase
tudo - exceptuando-se os assuntos que tivessem conotações com casos de pena
capital, pois somente o tribunal que situava-se no Monte moriá - onde situava-
se o Templo - o Sanedrin, podia julgar, no local chamado "Lichcat ha-Gazit",
dependendo o julgamento em tais casos também do lugar. O termo "iechibá"
origina-se do verbo "iachab" (no hebraico israelense: "iachav") - que pode
significar sentar-se ou habitar permanentemente. Em nosso caso, faz alusão ao
escrito: "Vaiêcheb Mochê, lichpôt et-ha'am..." - "Asssentou-se Moisés para
julgar o povo..." - Ex 18:13.

A dificuldade comum a todos de trasladar-se na história ao ler acervos antigos

em sistemas ainda mais antigos - traz a imprescindibilidade de um livro de
regras. O primeiro do qual se sabe na atualidade foi redigido por Rab Chemuel
ben Ĥofni ha-Cohen Gaon, o segundo, por Chemuel ha-Nagid (ha-Levi) do
meridiano espanhol, no intento de aclarar para sua época os palimpsestos de
Rab Chemuel ha-Cohen. A terceira vez, foi efetuada pelo Ĥakham Ĥaim
Benveniste, rabino chefe do império turco. A quarta, por Rabi Salomão de
Oliveira. Todos os que fizeram-no, seu intuito é um: facilitar o estudo, evitar
erros na legislação. É interessante notar que há algo em comum entre os
escritores de livros de regras: todos são oriundos da mesma origem tribal
hebraica, pertencentes todos à casa de Levi. O primeiro, cohen, os demais -
levitas. Oliveira e Benveniste são descendentes do grande sábio de Gerona do
séc XII, Rabi Zeraĥia, autor da famosa obra cogominada "ha-Maor" sobre o
Alfassi, são uma mesma família, e se reencontram nos livros - o "Kenêsset ha-
Gedolá" do Ĥakham Benveniste, da Turquia, e o Darkê No'am do Ĥakham de
Oliveira, da Holanda, cada um buscando mais e mais facilitar a seu modo o
sendeiro do estudioso. Dentre ambos, o escrito por Rabi Salomão parece-me
mais metódico, mais conciso, mais próximo ao coração do estudante
principiante, como um instrutor paciente e preocupado com o êxito de seu
aluno, e em qualquer nível etário e de sapiênscia, pelo que optei por trazê-lo,
em lugar de outros. Certamente pela grande quantidade de descendentes de
forçados jovens desejosos de adquirir esta pérola escriniosa que é o
conhecimento do Talmud, veio em sua ajuda, facilitando-lhes o caminho.
Outrossim, mesmo grandes rabinos podem tirar dele grande proveito.

5
Certa vez, ao inquirir de determinado rabino (famoso roch-iechivá em Israel)
quais sãos os três pontos divergentes entre Ribi El'azar e Ribi Ioĥanan nos quais
a halakhá deve ser promulgada contrária à regra, ou seja como Ribi El'azar e
não como Ribi Ioĥanan, este não soube responder. Deixei passar uma semana,
e voltei a perguntar, e este disse não haver tido tempo para verificar. Esperei
mais um mês, e retornei, ao que respondeu que não pudera disquirir acerca do
assunto. Recorri a mais dois rabinos que ensinavam em sua Iechivá, e tampouco
estes puderam responder, mesmo após vários dias. Entendi, então, o quanto é
importante que seja colocada em público o opúsculo "Darkê No'am". A
preocupação dos mestres de hoje de entender a exegese problemática e prolixa
dos famosos sábios provençais conhecidos como "Ba'alê ha-Tossafot", por
vezes sofismáticas em sua essência, não lhes deixara campo para aprofundar-se
no Talmud em si. Talvez por este motivo o grande sábio de Vilna - Rabi Eliahu,
mais conhecido como "O Gaon de Vilna" era contrário ao estudo dos "Tossafôt"
por qualquer estudante que ainda não houvesse estudado todo o Talmud e todo
o Alfassi.

" - Ensina a teu discípulo por um curto caminho..." - (Pessaĥim 3b; Ĥulin 62b)
- é a ordem dos Sábios no Talmud, e esta ordem ordem foi aplicada pelo rabino
de Oliveira cabalmente, sendo todos seus escritos em formato diminuto,
trazendo de forma suscinta a toda pessoa, por mais simplória e por mais que
seja parco seu conhecimento - o caminho curto para a aprendizagem rápida.

Este compêndio é um exemplo claro disto, sendo o livro diminuto, um

verdadeiro opúsculo, se por um momento cogitamos sobre a grandeza e
complexidade dos assuntos nele contidos. Ao trazer este livro ao caro hebreu,
não distinguiu o Ĥakham de Oliveira entre jovens ou idosos, asquenazitas ou
sefarditas, tampouco eu o farei. este aprimoramento para uso em computadores
como HTML traz ao estudante do Talmud - tanto ao leigo como ao que já é nele
prático - não somente as regras trazidas no livro de Rabi Salomão, senão
também esclarecimentos das mesmas à parte, comentários, sua tradução para o
hebraico, (que aparecerá automaticamente ao lado da expressão com o simples
mover do rato sobre a mesma, quando se trate de aramaico,) e exemplos do
funcionamento das tais regras em páginas esparsas do Talmud, de acordo com
o caso e sua necessidade, nas quais tive o cuidado de trazer anexa a Michná à
qual está relacionada a página do Talmud, no intuito de facilitar mais ainda ao
leitor a compreensão.

Fi-lo, porém, sem trazer ao lado os comentários comuns às páginas do Talmud

na atualidade, ou seja, Rachi (Rabi Chelomo Isĥaqi) e Tossafot (seus
descendentes, exegetas provençais), primeiro pelo sistema enigmático e mesmo
sofismático ao qual se apegam os sábios provençais, que pode confundir o
estudioso leigo - e até mesmo o prático - no que concerne ao verdadeiro
entendimento do "pechat" - sentido simples - do trecho em discussão, e também
por evitar trazer ao leitor esta ou aquela idéia - divergentes entre si e de outras

6
- de comentaristas, que muitas vezes se distanciam da explicação outrora
transmitida pelos sábios do período imediato pós-talmúdico - os "gueonim"
babilônios, cujas explanações é seu aceitamento obrigatório segundo as
palavras de Rabi Mochê ben Maimon no prefácio ao livro "Michnê Torá", por
haverem sido a eles transmitidas ininterruptamente por seus antecessores - os
últimos Sábios talmúdicos, os "amoraím".

Agradeço a Deus por haver-me concedido este mérito - estando também eu

tomando parte no grande trabalho, que merece admiração, do grande Ĥakham
Salomon de David de Israel de Oliveira, que espera pela ressurreição reservada
para os justos (Dn 12:13). Oro pelo êxito dos estudantes "retos de coração". -
Sl 119:1.

!‫ שלום‬,‫ דרכי נועם – וכל נתיבותיה‬,‫דרכיה‬

:‫ ונתיבות שביליה‬,‫מבוא הגמרא‬

‫הגמרא נחלקת למשנה (בחילוק המסכתות) ופירוש המשנה‬
.‫והוא הגמרא‬
‫ והיא יסוד התורה שהעתיקו‬,‫המשנה נקראת תורה שבעל פה‬
.‫ עליו השלום‬1‫ממשה רבינו עליו השלום עד רבינו הקדוש‬

.‫רבי יהודה הנשיא‬ 1

7
‫היתה‪ 2‬להם מסורת הקבלה מסיני ויהשע וזקנים ונביאים‬
‫ואנשי כנסת הגדולה והתחילו התנאים ואחריהם האמוראים‬
‫רבנן סבוראי והגאונים והרבנים הנבונים חכמים וידועים‪.‬‬
‫ופירוש המשנה הוא עם הלכה מקוימת או הלכה דחויה‬
‫והזכרה ולא לבטלה כדברי רז"ל‪ .‬וזו ‪3‬תתחלק לעשרים‬
‫וארבעה חלקים‪:‬‬

‫תוספתא | ברייתא | פירוש | שאלה | תשובה | קושיא |‬

‫פירוק | תיובתא | סיוע | רמיה‬
‫התקפתא | הצרכה | מעשה | שמעתא | סוגיא | הלכה |‬
‫תיקו | הגדה | הוראה | שינוי | שיטה‬

‫ויש סימנים וסידורים לכל אחד מאלו הנזכרים‪ ,‬זה הלוך‬

‫הנגיד‪.‬‬
‫כללי הגמרא בנתיבות לבאר פרטי הדברים שבתלמוד‪ ,‬והם‬
‫שמנה נתיבות‪:‬‬
‫‪ .1‬נתיב המשנה בכ"ו כללים‬
‫‪ .2‬נתיב הקושיא במ"ז כללים‬
‫‪ .3‬נתיב המתרץ בו בג' דרכים‪ :‬תרוץ בכ"ה כללים‪ ,‬חזרה‬
‫בכ"ג כללים‪ ,‬דחיה בכלל א'‬
‫‪ .4‬נתיב הפירוש הם ג'‪ :‬מפרשי המשנה‪ ,‬ברייתא בי"ג‬
‫כללים‪ ,‬אמורא בי' כללים מסדר ג'‪ :‬דרכו לקצר‪,‬‬

‫‪ 2‬במקור‪ :‬היה‪.‬‬
‫‪ 3‬במקור‪ :‬יתחלק‪.‬‬
‫‪8‬‬
 ‫לדלדג‪ ,‬להפוך‪ ,‬להוסיף‪ ,‬לשנות‪ ,‬לפרש‪ ,‬לסדר ‪ -‬ובד'‬
‫כללים‪.‬‬
‫‪ .5‬נתיב בעיא ופשיטות‪ :‬בבעיה‪ ,‬י"א כללים; בפשיטות‪ ,‬ז'‬
‫כללים‪.‬‬
‫‪ .6‬נתיב פלוגתא‪ ,‬בו ג' דרכים‪ :‬פלוגתא בי' כללים‪,‬‬
‫ילפותא בא'‪ ,‬סיוע א'‪.‬‬
‫‪ .7‬נתיב השמועה‪ ,‬בכלל א'‬
‫‪ .8‬נתיב ההלכה‪ :‬י"ב עמודים לפסוק הלכה‪ ,‬וי"ו כללים‬
‫לפסק‪.‬‬
‫כן דרך מחבר הנתיבות‪.‬‬

‫______________‬

‫כל המצות נתנו למשה בסיני בפירושן מפי הגבורה והתורה‬

‫כתבה משה‪ ,‬והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא‬
‫ציוה בה לזקנים אהרון ויהשע ולשאר כל ישראל ומפני זה‬
‫נקראת תורה שבעל פה‪ ,‬שאינה תורה שבכתב כספר תורה‪.‬‬
‫ובכל דור ודור קבלוה איש מפי איש ונמצא ממשה רבינו עד‬
‫רבינו הקדוש ארבעים דורות‪.‬‬
‫משה רבנו מפי הגבורה‪ ,‬יהשע‪ ,‬פנחס‪ ,‬עלי‪ ,‬שמואל‪ ,‬דוד‪,‬‬
‫אחיה‪ ,‬אליהו‪ ,‬אלישע‪ ,‬יהוידע‪ ,‬זכריה‪ ,‬הושע‪ ,‬עמוס‪ ,‬ישעיה‪,‬‬
‫מיכה‪ ,‬יואל‪ ,‬נחום‪ ,‬חבקוק‪ ,‬צפניה‪ ,‬ירמיה‪ ,‬ברוך‪ ,‬עזרא‪,‬‬
‫שמעון הצדיק‪ ,‬אנטיגנוס‪ ,‬יוסי בן‪-‬יועזר ויוסף בן‪-‬יוחנן‪,‬‬
‫יהשוע בן‪-‬פרחיה וניתאי הארבלי‪ ,‬יהודה בן‪-‬טבאי ושמעון‬
‫בן‪-‬שטח‪ ,‬שמעיה ואבטליון‪ ,‬הלל ושמאי‪ ,‬רבן שמעון‪ ,‬רבן‬
‫‪9‬‬
‫גמליאל הזקן‪ ,‬רבן שמעון (השני)‪ ,‬רבינו הקדוש (כתב‬
‫המשנה)‪ ,‬רבי יוחנן ורב ושמואל‪ ,‬רב הונא‪ ,‬רבה‪ ,‬רבא‪ ,‬רב‬
‫אשי (חיבר הגמרא)‪.‬‬
‫כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות‪ .‬מהם ראשי‬
‫ישיבות‪ ,‬מהם רשי גלויות‪ ,‬ומהם ‪ -‬סנהדרי גדולה (זקנים‪,‬‬
‫שופטים‪ ,‬מלכים ונשיאים) וכהנים ונביאים עמהם‪ ,‬אלפים‬
‫ורבבות‪ ,‬ששמעו מהם בכל דור ודור כך בחיבור יד החזקה‪.‬‬

‫והנה לך בחיבור זה סידור כל החלקים אשר כתבתי ‪ -‬כל‬

‫אחד במקומו הראו כפי דרכנו‪ ,‬ובהם נכללים כללי הגמרא‬
‫ודרכי התלמוד בביאור המשנה‪ ,‬והמידות שבהם נדרשת‬
‫התורה‪ ,‬וגם בעלי המחלוקת ודורותם‪ ,‬ועוד כינויי החכמים‪,‬‬
‫תנאים ואמוראים‪ ,‬וכללי פסקי ההלכות‪ ,‬וכפי דרך בעל‬
‫הליכות עולם‪ ,‬ומה שהשמיט מספר כריתות‪ ,‬ומקצת של‬
‫תחילת חכמה‪ ,‬ויבין שמועה‪ ,‬ושארית יוסף‪.‬‬

‫והם הראוים להקרא כללים; וכל השאר הם פרטים‪ ,‬ואין‬

‫להזכירם בכלל‪ .‬ובמקום מוצאם ומציאתם‪ ,‬יפורשו כל אחד‬
‫ואחד בפרט‪.‬‬

‫ויהיה מקורם של אלו הכללים בסדר נכון למצוא מוצאו‬

‫בשחר נכון‪ ,‬והיה כל מבקש במשעול אלף‪-‬בית‪ ,‬ועד לחכמים‬
‫יצא אל אהל מועד‪ ,‬מוכן המפתח לפתוח ולבוא בשער פתוח‬
‫לרוחה‪ ,‬ולישרי לב – שמחה!‬

‫‪10‬‬
 ‫תם‬

‫נתיב אות האל"ף‬

‫"איבעיא להו" –‬

‫כל "איבעיא להו" שבתלמוד הם החכמים בני הישיבה שהיו נושאים‬

‫ונותנים באותה הלכה‪ ,‬ויצאה זו השאלה מביניהם‪ :‬ורובן מצדדים ב"או‬
‫דילמא" ‪ ,‬וכמו בברכות‪" :‬עד‪ ,‬ועד בכלל‪ ,‬או דילמא עד‪ ,‬ולא עד בכלל?‬
‫"איבעית‪ ,‬אימא‪" - :‬קרא!" ואי בעית‪ ,‬אימא‪" :‬סברא!" " –‬
‫קאמר "אי בעית" ‪ ,‬אף על פי שלא דבר קודם לכן דבר‪.‬‬

‫–‬ ‫אי הכי‬

‫‪11‬‬
‫מתפרש הכי‪" :‬אי אמרת‪ ,‬בשלמא‪ ,‬לדידי לא קשה‪ .‬מה שאני מקשה עתה‬
‫נהי דקושייתי הראשונה במקומה עומדת‪ .‬אלא השתא דתרצת ואמרת כך‬
‫וכך‪ ,‬קשיא!"‬
‫ויש "אי הכי" סיעתא היא‪ ,‬פירש רש"י בקידושין מ""ו‪.‬‬

‫–‬ ‫אהייא‬
‫פירוש‪" :‬אהיכא קאי"‪ ,‬ונ"ל "אהייא" ‪" -‬לאיזה צד" וכמו "כלפי לייא"‪.‬‬

‫אי אתמר‪ ,‬הכי אתמר –‬

‫מצינו בתלמוד לשון שאמר אמורא אחד ומקשה עליו התלמוד ואמר‪:‬‬
‫"אלא אי אמר‪ ,‬הכי אתמר‪ - "...‬והוא לגמרי להפך הלשון שאמר‬
‫בראשונה‪.‬‬

‫אי תניא ‪ ,‬תניא –‬

‫פעמים מקשה מתוך ברייתא‪ ,‬וקאמר‪" :‬אי תניא‪ ,‬תניא‪ - "...‬כלומר‪ ,‬לא‬
‫סבירא ליה‪ ,‬כי הא דפ' "דם חטאת" דף צ"ו‪ ,‬וכן בכמה דוכתין‪.‬‬

‫ובפרק "כל היד" פירש רש"י‪" :‬אני שמעתי מה שאמרתי‪ ,‬אבל אתם‪,‬‬
‫הואיל ומשנה בידכם‪ ,‬לכו אחריה!"‬
‫איכא דאמרי –‬
‫מצינו פ"ק דביצה י"ג‪" :‬איכא דאמרי‪ ,‬אמר אביי‪" :‬מחלוקת!"‪ ,‬וכו'" ‪-‬‬
‫שהוא להיפך מן הראשון‪ ,‬ובכל התלמוד לא מצינו כן‪ ,‬וודאי מצינו‬
‫לישנא קמא‪" :‬ואיכא דאמרי"; "בהא נמי פליגי"‪"...‬‬

‫‪12‬‬
 ‫איכו ‪ -‬פירוש‪:‬‬
‫"אם"‪ ,‬או‪" :‬אם כן" ‪ -‬ביצה ד'‪ " :‬איכו השתא‪"...‬‬

‫" אין מקרא יוצא מידי פשוטו" –‬

‫רוצה לומר שהמדרש והפשט שניהם אמת‪ ,‬ויסבול הכתוב את הכל‪ ,‬ולא‬
‫רוצה לומר שלא יוציאוהו מפשוטו לגמרי‪.‬‬

‫אין למדין מן הכללות ‪ -‬אפילו במקום שנאמר בהם‪" :‬חוץ‪– "...‬‬

‫רוצה לומר‪ :‬אין לעשות עיקר מן הכלל‪ ,‬שאין כלל אלא בערך אל עצמו‪,‬‬
‫כמו בקידושין‪ " :‬תנן‪- :‬כל מצות 'עשה' שהזמן גרמא‪ ,‬נשים פטורות!"‪,‬‬
‫ומקשה‪-" :‬והרי שמחה והקהל‪"...‬‬

‫איני!?" –‬
‫לשון "אין"‪ ,‬שהוא ענין "כן"‪ ,‬ובתמיה קרינן ליה‪ ,‬והכי קאמר‪-" :‬איני?!‬
‫וכי כך הוא?! והא‪ ,‬אמר פלוני וכו'"‬
‫ויש מפרשים‪" :‬לשון קושיא 'אין' היא‪ ,‬כמו 'לא זה'‪".‬‬

‫אלא –‬
‫כשהתלמוד מתרץ תרוץ אחד‪ ,‬וסתרינן ליה‪ ,‬והדר בעי לפרוקי פירוקא‬
‫אחרינא‪ ,‬אמרינן בתרוצא בתרא "אלא"‪ ,‬שלשון "אלא" מורה שתרוץ‬
‫הראשון לעולם דחוי‪ ,‬וזה כשהמתרץ אינו מקשה‪ .‬אבל כשהוא המקשה‬
‫עצמו‪ ,‬שייך לומר "אלא"‪ ,‬ואף על פי שלא קדם לו תרוץ אחר‪.‬‬

‫‪13‬‬
 ‫אלא מעתה –‬
‫לשון קושיא ‪" :‬מאחר שאמרת כן‪ ,‬תקשי לך"‪ .‬ויש "אלא"‪ " :‬ואלא הא‪,‬‬
‫דתניא‪ :‬וכו'" ‪ -‬בא להקשות‪.‬‬

‫אלמא –‬
‫סתם שבתלמוד הוא כמו‪" :‬שמע מינה"‪ .‬ויש "אלמא" שהוא כמו "למה"‬
‫‪ -‬בגיטין פ"ק ובהרבה מקומות‪ ,‬וכן‪" :‬אלמא תניא" ‪ -‬ר"ל‪" :‬למה תניא"‪.‬‬

‫אלמלא –‬
‫לפעמים משתמש בלשון "אילו"‪ ,‬כמו‪" :‬אלמלא נגדוה לחנניה‪ ,‬מישאל‬
‫ועזריה‪ - "...‬שהוא כמו‪ " :‬אילו הלקוהו‪ "...‬ולרוב פעמים משתמש‬
‫בלשון‪" :‬אם לא‪"...‬‬

‫"אם תמצי לומר" –‬

‫פעמים בעי בעיא אמורא ב"אם תמצא לומר" מיבעיא אחרת שלו או של‬
‫חברו‪ ,‬כגון‪" :‬עכבר נכנס‪ ,‬וככר בפיו; ועכבר יוצא‪ ,‬וככר בפיו ‪ -‬מהו? מי‬
‫אמרינן היינו הא דעייל הוא דנפיק ? או דילמא ‪ :‬אחרינא הוא!? ואי‬
‫תמצי לומר ‪ ,‬הא דעייל עכבר שחור‪ ,‬וכו'" ‪ -‬ולפעמים בעי בעיא אחרת‪,‬‬
‫ודעתו לשתי בעיות‪ ,‬ב""‪ ,‬כי הא דכלי עבודה זרה שנשבר‪ ,‬וחזר ותקנו‪,‬‬
‫מהו? ולענין טומאה ישנה‪ ,‬אי הדרא כדין טומאה דאורייתא ‪ ,‬אי לא ‪.‬‬
‫ואקשינן‪ ,‬תבעי ליה שאר טומאות דרבנן‪ ,‬ומסיק‪ :‬חדא מיגו חדא‪,‬‬
‫קמיבעיא ליה ‪ ,‬והכי קאמר ‪" :‬טומאה דרבנן‪ ,‬מי הדרא או לא ?" ‪ -‬ואי‬
‫תמצי לומר‪" :‬לא הדרא!"‪ ,‬טומאת עבודת אלילים‪ ,‬מאי? ‪ -‬וכו'"‬

‫‪14‬‬
 ‫אמר פלונו –‬
‫בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף‪ ,‬וכשאמר בתלמוד‪:‬‬
‫"פלוני אומר"‪ ,‬בידוע שהוא חולק על שלפניו‪.‬‬

‫אמר רבי פלוני‪ ,‬אמר רבי פלוני –‬

‫כלומר‪ ,‬בשם רבו‪ ,‬כגון‪" :‬אמר רבי יהודה‪ ,‬אמר שמואל‪ - "...‬רבו היה‪,‬‬
‫ושמעה ממנו‪.‬‬

‫אמר רבי פלוני משום רבי פלוני –‬

‫כגון‪" :‬רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי‪ - "...‬לא שמעה ממנו‪ ,‬אבל‬
‫שמעה מאחר שקבלה ממנו‪.‬‬

‫אמורא –‬
‫אין מקשים מאמורא לאמורא‪ ,‬משום דאמרינן‪" :‬גברא אגברא‬
‫קארמית?!" ‪ -‬ופעמים מקשים מאמורא לאמורא‪ ,‬היכן דקים לנו הלכה‬
‫כמותו‪ " .‬אמוראי ננהו‪ ,‬ואליבא דרבי אליעזר "‪.‬‬
‫האמורא‪ ,‬אין לו כוח לחלוק על התנא בשום פנים‪ ,‬ואמרים גבי רב ורבי‬
‫חייא‪ " :‬תנא הוא‪ ,‬ופליג! " ‪ -‬ר"ל‪ ,‬שהם חשובים כתנאים‪ ,‬ויכולים‬
‫לחלוק על משנה וברייתא‪ ,‬אבל זה התרוץ אינו מתרץ אלא מתוך דוחק‬
‫גדול שאינו מוצא תרוץ אחר‪.‬‬

‫אמוראים‪:‬‬
‫‪15‬‬
 ‫אמוראים הם חכמי הגמרא –‬
‫מי הוא רב ומי הוא תלמיד‪ ,‬דור אחר דור‪( .‬וכינויי החכמים‪ ,‬באות כ' או‬
‫ה')‬
‫ועוד‪ ,‬כל אמורא ובר פלוגתיה ‪ ,‬ומאן הלכתא כותיה (וכללי פסקי‬
‫ההלכה‪ ,‬באות כ'‪ ,‬וסתמא‪ ,‬באות ס')‪.‬‬
‫א ‪ -‬רבי חייא‪ ,‬ורבי אושעיה‪ ,‬ולוי‪ ,‬ובר קפרא‪.‬‬
‫וגם‪ :‬רבי שילא‪ ,‬רבי יהשע בן לוי‪ ,‬ואבוה דשמואל‪ ,‬ורבי אפס‪:‬‬
‫רבי ינאי‪ ,‬רבו דרבי יוחנן‪ ,‬ודרב‪ ,‬ורבי חנינא בר חמא רבו דשמואל‪.‬‬
‫רב חבר ספרא וסיפרי‪ ,‬ורבי חייא חבר התוספתא‪ ,‬ורבי אושעיה ובר‬
‫קופרא‪ ,‬הברייתות‪ ,‬ורבי יוחנן‪ ,‬הגמרא "ירושלמית" בארץ ישראל‪.‬‬

‫ב ‪ -‬רבי יוחנן וריש לקיש‪ ,‬וגם רב ושמואל‪ ,‬דנהירן ליה שבילי דרקיע‪,‬‬
‫ורב אדא בר אהבה בעל התקופות‪.‬‬
‫רב ירד לבבל והורה בנהרדע‪ ,‬ומצא רבי אבא‪ ,‬מנהיג בבבל‪ ,‬ואחר‬
‫שנפטר הנהיג שררה רב‪ ,‬ואחריו‪ ,‬שמואל‪.‬‬
‫(ריש לקיש נשא אחות רבי יוחנן ‪ -‬בבא מציעא פ"ד )‬

‫ג ‪ -‬רב הונא בסורא‪ ,‬ורב יהודה בנהרדעא‪ ,‬ורב נחמן בנהרדע ‪ -‬ורב אסי‬
‫ועולא‪.‬‬
‫יש רב הונא אחר‪ ,‬רבו של שמואל‪ ,‬דבעא מיניה שמואל מרב הונא‪.‬‬
‫גם רבי חנינא הנהיג שררה‪.‬‬

‫‪16‬‬
‫שמואל בר נחמני‪ ,‬רב יהודה בר יחזקאל ‪ -‬בפומבדיתא; רבי אלעזר בר‬
‫פדת ורב כהנא‪ ,‬רבא‪ ,‬גם רבה בר בר חנה‪ ,‬או רבי אבא ורבי אמי ורבי‬
‫אסי כהני‪ .‬בארץ ישראל ‪ -‬רב דימי ורבי אבין‪.‬‬

‫ד ‪ -‬רב חסדא ‪ -‬בסורא‪ ,‬ורבה בר נחמני ‪ -‬בפומבדיתא‪ .‬ורב יוסף סגי‬

‫נהור ‪ ,‬בסורא‪ ,‬ורב ששת‪.‬‬
‫והלך רב חסדא ל מתא מחסיא‪ ,‬ועשו אותו ראש ישיבה‪ .‬ו מתיבתא דרב‬
‫הונא‪ ,‬ב נהרדעא‪.‬‬

‫גם רב נחמן בר יעקב‪ ,‬רבה הר רב הונא‪ ,‬רבי יהודה נשיאה‪ ,‬אביו של‬
‫רבי הלל‪ ,‬שתקן העיבור‪.‬‬
‫ה ‪ -‬אביי ורבא ‪ -‬הוא רבא בר יוסף בר חמא‪ ,‬ראש ישיבה במחוזא‪.‬‬
‫גם רב נחמן בר יצחק (בת רב חסדא אשתו של רבא היתה ‪ -‬בריש‬
‫חגיגה) רב נחמן ראש ישיבה ב פומבדיתא רב יוסף בגרש‪ ,‬רב חמא‬
‫בנהרדעא‪ ,‬הלל הנשיא בן רבי יהודה נשיאה‪.‬‬
‫ו ‪ -‬רב פפא‪ ,‬ורב פפי‪ ,‬ורב הונא בריה דרב יהושע‪ ,‬ורב יימר‪ ,‬ורב זביד‬
‫‪,‬בפומבדיתא; גם רב דימי מנהרדעא‪ ,‬רב אחא בריה דרבא‪ ,‬רב סימא‬
‫בריה דרבא‪ ,‬בפומבדיתא‪.‬‬
‫ז ‪ -‬רב כהנא‪ ,‬ורפרם בר פפא‪ ,‬ואמימר‪ ,‬ומר זוטרא‪ ,‬ורב אשי ‪ -‬בסורא‪,‬‬
‫ורבינא הוא רבי אבינא‪.‬‬
‫וגם מרימר בר רב אשי ‪ -‬ר"י בסורא‪ ,‬רב גביהה‪ ,‬ר' יהודה ‪-‬‬
‫בפומבדיתא‪ .‬רב אידי בר אבן ‪ -‬בסורא; רפרם ‪ -‬בפומבדיתא; רב נחמן‬
‫בר רב הונא ‪ -‬בסורא; רבה תוספאה ‪ -‬בסורא; רב טביומי בר רב אשי ‪-‬‬
‫בסורא‪ ,‬ומר בר רב אשי‪.‬‬
‫ורב אשי הוא שחיבר הגמרא "בבלית" בארץ שנער‪ ,‬היא בבל‪.‬‬
‫וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים‪:‬‬

‫‪17‬‬
 ‫רבי הושעיא ‪ -‬באור ספר בראשית‪.‬‬
‫ורבי ישמעאל ‪ -‬פירוש מ" ואלה שמות" ועד סוף התורה‪ ,‬והוא הנקרא "‬
‫מכילתא"‪.‬‬
‫וכן רבי עקיבא ‪" -‬מכילתין"‪.‬‬
‫וחכמים אחרים חיברו מדרשות‪ ,‬והכל חובר קודם הגמרא הבבלית‪.‬‬
‫מאלו הספרים יתבאר האסור והמותר‪ ,‬הטמא והטהור‪ ,‬החייב והפטור‪,‬‬
‫הפסול והכשר‪ ,‬גם גזרות לעשות סייג‪ ,‬וכן המנהגות והתקנות‪ ,‬וגם כן‬
‫משפטים ודינים מופלאים‪.‬‬
‫אחרי האמוראים היו רבנן סבוראי ‪ -‬נזכרו קצתם בגמרא‪ ,‬ואחריהם‬
‫גאוני עולם‪ ,‬ואחריהם חכמים נבונים וידועים‪ ,‬המה ראשי בני ישראל ‪-‬‬
‫שלשלת הקבלה ומחזיקי תורת האל‪.‬‬
‫והתנאים‪ ,‬תראה באות "ת"‪ ,‬ועיין עוד בערך "חכמים" ו"סתם מתניתין"‪.‬‬

‫אמורא ובר פלוגתיה‪:‬‬

‫רב ורבי יוחנן ‪ -‬הלכה כרבי יוחנן‪.‬‬

‫שמואל ורבי יוחנן ‪ -‬הלכה כרבי יוחנן ‪.‬‬
‫רבי יוחנן וחזקיה ‪ -‬הלכה כחזקיה‪ ,‬משום דרבו דרבי יוחנן היה‪.‬‬
‫רבי יוחנן ורבי אלעזר ‪ -‬הלכה כרבי יוחנן (חוץ מתלת מילין דהלכה כרבי‬
‫אלעזר) רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ‪ -‬הלכה כרבי יהשע בן לוי‪ ,‬דרבו‬
‫הוה‪.‬‬

‫רב הונא ורב ‪ -‬הלכה כרב‪.‬‬

‫‪18‬‬
‫רב הונא ורב חסדא ‪ -‬הלכה כרב הונא ‪( -‬פרק "כל הנשבעין"‪ ,‬ועיין פ"ב‬
‫ב"מ) דרבו דרב חסדא הוה‪.‬‬
‫רב אשי ורב כהנא ‪ -‬הלכה כרב כהנא‪.‬‬
‫רב הונא ורב נחמן ‪ -‬הלכה כרב נחמן בדיני ‪ ,‬וכרב הונא באיסורי ‪.‬‬
‫וכן רב נחמן ורב ששת ‪ -‬הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני ‪.‬‬
‫רב ורב הונא ‪ -‬הלכה כרב‪.‬‬
‫רב ורבי חנינא ‪ -‬הלכה כרב‪.‬‬
‫שמואל ורב אדא בר אהבה ‪ -‬הלכה כשמואל‪.‬‬
‫רב אשי ורבינא ‪ -‬הלכה כרב אשי‪.‬‬

‫כל היכא דפליגי רב ושמואל ‪ -‬הלכה כרב ב איסורי וכשמואל בדיני ‪,‬‬
‫לבר מתלת (נר‪ ,‬ציצית‪ ,‬גרירה) דאינון באיסורא ‪ ,‬והלכה כשמואל‬
‫(בפרק "במה מדליקין")‪.‬‬
‫(אין הלכה כמותם בדיני מוקצה משום סבירא להו כרבי יהודה)‬
‫וכי אמרינן דהלכה כפלוני בדיני וכפלוני באיסורי ‪ -‬דוקא כנגד בר‬
‫מחלוקתו ‪ ,‬כגון רב כנגד שמואל‪ ,‬ורבי נחמן כנגד רב הונא‪ ,‬אבל אם‬
‫נחלק עם אחר‪ ,‬לא‪.‬‬

‫(הלכתא כרב בהני תלת‪ ,‬בין לקולא‪ ,‬בין לחומרא ‪ :‬שבת‪ ,‬ויום טוב ויום‬
‫טוב שני‪ ,‬ויומא דראש השנה ‪[ -‬ביצה כ'])‬
‫רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת דהלכה כר"ל (פ'‬
‫"החולץ" ובפ' "חזקת" כתב הר"ן אע"פי כן ק"ל כר"ל) וסימניהון חלץ‬
‫ירש קנה‪(:‬ומקורן ומוצאן של כל אלו תראה בספר כריתות‪ ,‬שער ג'‪,‬‬
‫מחלק ד' ‪ -‬וב"הליכות עולם" בג' פרקים של שער ה')‪.‬‬

‫‪19‬‬
‫רבה ורב יוסף ‪ -‬הלכה כרבה‪ ,‬בר מתלת‪ ,‬דהלכתא כרב יוסף‪ ,‬וסימנהון‪:‬‬
‫שדה‪ ,‬קנין‪ ,‬ומחצה‪:‬‬

‫‪4‬‬
‫יע"ל כג"ם‬
‫אביי ורבא ‪ -‬הלכתא כרבא‪ ,‬בר מיע"ל קג"ם‪ ,‬סימניהון דהלכתא כאביי‪,‬‬
‫והן‪ :‬יאוש שלא מדעת‪ ,‬עד זומם‪ ,‬לחי העומד מאליו‪ ,‬קידושין שאין‬
‫מסורין לביאה‪ ,‬גילוי דעתא‪ ,‬מומר לתיאבון‪.‬‬

‫‪ 4‬מחלוקות יע"ל קג"ם לפי שיטת רש"י‪ ,‬הן‪:‬‬

‫יאוש שלא מדעת בדיני אבדה ומציאה( מסכת בבא מציעא ‪,‬דף כא ע"ב ;)הלכה כאביי שלא נקרא יאוש‪.‬‬

‫עד זומם – האם עד שנמצא שקרן נפסלות עדויות שהעיד בעבר (למפרע) או רק משעה שנמצא שקרן‬
‫(משעה זו)‪ .‬הלכה כאביי שלמפרע הוא נפסל להעיד ‪ -‬מסכת סנהדרין דף כז ע"א‪.‬‬

‫לחי העומד מאליו ‪ -‬האם ניתן להכיר באובייקט הקיים לצורך אחר‪ ,‬כסימון של עירוב לשבת ‪ -‬מסכת‬
‫עירובין דף טו ע"א ‪ -‬הלכה כאביי שכשרה‪ ,‬אבל צריך שישימו לב אליה לפחות מערב שבת (וראה דעות‬
‫אחרות בהמשך)‪.‬‬
‫קידושין שלא נמסרו לביאה ‪ -‬האם נישואים חלים גם כאשר קיימת בעיה הלכתית הכרוכה בהם; למשל‪,‬‬
‫מי שמקדש אחת משתי אחיות בלי לציין את מי מהן קידש‪ .‬הלכה כאביי שיש להם תוקף ‪ -‬מסכת‬
‫קידושין דף נב ע"א‪.‬‬

‫גילוי דעת בגט ‪ -‬האם הבעת שמחה מאי ביצוע גט נחשב כרצון לבטלו והאם בכוחו לבטל את הגט;‬
‫הלכה כאביי שאינו מועיל ומגורשת( ‪.‬מסכת גיטין דף לד ע"א‪.‬‬

‫מומר אוכל נבלות להכעיס ‪ -‬האם אדם הידוע כעובר עבירות באופן שיטתי ובמזיד על מנת להכעיס‬
‫(דהיינו דווקא על מנת לעבור עבירה) ולא מסיבות תועלת‪ ,‬חשוד להעיד עדות שקר ועדותו פסולה ‪-‬‬
‫מסכת סנהדרין דף כז ע"א ;)הלכה כאביי שפסול לעדות‪.‬‬

‫על פי שיטתו של רבנו תם ‪,‬האות ל 'אינה מייצגת לחי העומד מאליו‪ ,‬אלא האם זבה שילדה ולא‬
‫ראתה דם מחשיבה את הימים לצורך לספירת זבה (תוספות קידושין דף נב‪ ,‬ע"א‪).‬‬
‫על פי שיטתם של חכמי נרבונא ‪,‬האות ל' מייצגת את המחלוקת לגבי מי שיכול לא ליהנות‬
‫מאיסור‪ ,‬אך אינו מתכוון ליהנות ממנו (שם)‪ .‬רבא אוסר‪ ,‬ואביי מכשיר כדעת ר' שמעון‪.‬‬
‫הסבוראים הוסיפו שהלכה כאביי גם במקרה של מי שהחל עבירה בפשיעה‪ ,‬וסיים אותה באונס‬
‫(דעת אביי שחייב במקרה זה ובבבא מציעא מב‪,‬א נפסק שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב‪-‬‬
‫כדעת אביי)‪ .‬עם זאת‪ ,‬פסיקה זו לאו דווקא סותרת את הכלל "יע"ל קג"ם"‪ ,‬מאחר שהכלל‬
‫מדבר על מחלוקות שחלקו מדעת עצמם ובמחלוקת זו חלקו מהי דעתו של רבה (שהיה רבם)‪.‬‬
‫אולם הרמב"ן כתב שאין הלכה כמותו בתחילתו בפשיעה וסופו באונס‪.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫בכל התורה ‪ ,‬דפליגי רב אחא ורבינא ‪ -‬רב אחא לחומרא ורבינא לקולא‬
‫והלכתא כרבינא לקולא‪ ,‬בר מתלת‪ ,‬דרב אחא לקולא ורבינא לומרא‪,‬‬
‫והלכתא כרב אחא לקולא‪ .‬וסימניהון‪ :‬אומצא‪ ,‬ביעי ומזרקי ‪ -‬וכולן‬
‫הלכות קבועות‪.‬‬
‫הלכה כמר בר רב אשי בכליה גמרא ‪ ,‬בר ממפך שבועות‪ ,‬וחיוורי בצומת‬
‫הגידין‪ .‬וסימניך‪..." :‬כולו הפך לבן‪ ,‬טהור הוא‪ - "...‬וזה מוסכם מרב‬
‫הפוסקים ( ר"ח‪ ,‬רי"ף‪ ,‬רא"ש )‪ ,‬ועיקר‪.‬‬
‫כל כלל שבגמרא ‪ ,‬כגון פלוני ופלוני הלכה כפלוני‪ ,‬כולהו קיימא לן הכי‬
‫מסתמא ‪ -‬בר מהיכא דמפרש לה בהדיא ‪ ,‬או מוכח מסוגיית הגמרא דלית‬
‫הלכתא כהני ‪ .‬בכמה דברים פסיק הגמרא נגד הגלל‪ ,‬ובאותן הדברים‬
‫וכיוצא בהם אין סומכים על הכלל‪.‬‬

‫(דע דקאמר הגמרא ‪ " :‬והלכתא‪ :‬יבשתא שרי‪ ,‬רטיבא אסיר ‪- "...‬‬
‫ביצה ל"ג‪ ,‬ואומר רש"י דזה סבירא ליה דלא כרבי שמעון‪ ,‬אבל אנן‬
‫סומכים אדעתא דרבי שמעון דהלכה כותיה ‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אין הלכה כמסקנא‬
‫על כרחך‪[ .‬עיין תוספות])‬
‫מושגים באות אלף‪:‬‬

‫"אין משגיחין בבת קול לענין הלכה‪".‬‬

‫(בבא מציעא נ"ט)‪.‬‬

‫"אם אינו ענין לו‪ ,‬תנהו ענין לחברו" –‬

‫באות ד' ‪" -‬דבר שנאמר בזה" וכו'‪.‬‬

‫""אם" למקרא‪ ,‬ויש "אם" למסורת‪.‬‬

‫פירוש "אם"‪:‬‬

‫‪21‬‬
 ‫יש "אם" למקרא שעושין עיקר‪ ,‬ו"אם" מהקריאה‪ ,‬לדרוש כפי הדיבור‬
‫הקרוי‪ ,‬ו"אם" למסורת‪.‬‬
‫פירוש‪ :‬לדרוש על פי הכתב‪ .‬ופלוגתא היא בכל דוכתא‪.‬‬
‫ו"אם" ‪ -‬רבי שמעון‪ ,‬דקאמר‪-" :‬יש 'אם' למקרא"‪ ,‬הוא גופיה קא דריש‬
‫בפרק קמא דקדושין‪-" :‬מקרא ומסורת ביחד גבי 'בבגדו בה'‪ ,‬דדריש‬
‫לשון "בגידה" ו"בגד" ‪ -‬והיינו‪" :‬מקרא ומסורת"‪.‬‬
‫ואומר רש"י‪ ,‬שם‪ ,‬דהיכא דיש לקיים שניהם‪ ,‬דורשין מקרא ומסורת‬
‫לכ"ע; אבל היכא דמכחישי להדדי‪ ,‬ואי איתיה להאי ליתיה להאי‪ ,‬בהא‬
‫פליגי‪ :‬מר סבר‪ :‬מקרא עיקר‪ ,‬ומר סבר‪ :‬מסורת עיקר‪.‬‬

‫"אין מוקדם ומאוחר בתורה"‪:‬‬

‫דוקא בשתי פרשיות‪ ,‬אבל בחדא פרשה יש מוקדם ויש מאוחר‪ ,‬דאם לא‬
‫כן‪" ,‬כלל ופרט" דילמא "פרט וכלל" הוא‪ .‬וכן "פרט וכלל" ‪ -‬דילמא‬
‫"כלל ופרט" הוא‪ .‬והכי מסיק בזבחים‪.‬‬

‫"איסור כולל ואיסור מוסיף" –‬

‫ההפרש שיש ביניהם הוא כך‪ :‬ד"איסור כולל" קרי היכא דאין האיסור‬
‫האחרון מוסיף על האיסור הראשון כלום‪ ,‬אבל מרבה איסורים על האדם‬
‫מדברים אחרים‪ ,‬כגון‪ :‬נבלה ביום הכפורים‪ ,‬שלא בא לאסרה אלא‬
‫באכילה‪ ,‬ובאכילה כבר אסורה משום נבלה‪ .‬נמצא שלא נוסף עליה‬
‫איסור האחרון כלום‪ ,‬אבל ריבה איסורים על האדם לאסרו ככל האוכלין‬
‫שבעולם‪ ,‬ואמרינן‪" :‬מגו דחיילא יום הכפורים ליאסר בשאר אוכלין"‪,‬‬
‫"משום יום הכפורים" כולל נמי את הנבלה עמהם להתחייב בה משום‬
‫יום הכפורים‪:‬‬
‫ו"איסור מוסיף"‪ ,‬הוא דמוסיף על הנושא האסור הראשון‪ ,‬דבר שהיה‬
‫מותר בו‪ ,‬כגון חתיכת חלב של הקדש‪ ,‬דאסור לאכלו משום חלב‪ ,‬ומותר‬
‫לגבוה למזבח ‪ -‬נעשה נותר‪ ,‬נוסף עליו איסור איסור למי שהיה מותר‬
‫לו‪ ,‬ונפסל להקטרה‪ .‬הכא אמרינן‪" :‬מתוך שחל עליו שם 'נותר' אצל‬
‫גבוה‪ ,‬חל עלין שם 'נותר' אצל האדם האוכלו להתחייב משום 'חלב'‬
‫ומשום 'נותר' "‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫(ועיין בסוף מכות בפירוש שאינו של רש"י‪" :‬ויש איסור הבא בבת אחת‪,‬‬
‫ואין איסור חל איסור" ‪ -‬ובהרמב"ם‪ ,‬הלכות מאכלות אסורות‪ .‬פ"ה וט'‪,‬‬
‫ופ"ז וח')‬

‫"אראה בנחמה" –‬
‫פרש רש"י‪" ":‬לא אראה"‪ ,‬והפכו לברכה‪ .‬או‪" :‬ימותו בניו‪ ,‬ויראה‬
‫בנחמתם" ‪ -‬והוא ענין שבועה‪ ,‬וכמו כן‪" :‬אקפח את בני" ‪ -‬לשון‬
‫"כריתה"‪ ,‬וכן "האלהים אמרה" ‪ -‬האלהים לא אמרה"‪.‬‬

‫אורחיה דתנא לפרושי ‪ -‬זמנין ‪ -‬ממאי דסליק מיניה ‪ -‬כגון‪" :‬במה‬

‫מדליקין‪ ,‬ובמה אין מדליקין? ‪ -‬אין מדליקין וכו' " ‪ -‬וזמנין‪ ,‬ממאי דפתח‬
‫מיניה ‪ ,‬כגון‪" :‬יש נוחלין ומנחילין‪ ,‬נוחלין ולא מנחילין‪ :‬נוחלין ומנחילין‬
‫‪ -‬האבות והבנים וכו' "‪ ,‬והכי אסיקנא בריש נדרים‪ .‬וכן‪ ,‬זמנין תני הענין‬
‫ברישא‪ ,‬והדר המנין‪ ,‬כגון‪" :‬האישה נקנית בשלשה דרכים‪ - " ...:‬וזמנן‬
‫המנין ברישא‪ ,‬והדר תני הענין‪ ,‬כגון‪" :‬שבעת ימים לפני יום‬
‫הכפורים‪."...‬‬

‫כאן סוף נתיב האלף‬

‫נתיב אות הבי"ת‪:‬‬

‫באנו למחלוקת "פלוני ופלוני"‪ ,‬כללא דמלתא ‪ :‬שמחלוקת "פלוני‬

‫ופלוני" יתבאר לנו‪ ,‬אבל אין הכונה לומר שהדבר הזה הוא עצמו‬
‫מחלוקת "פלוני ופלוני"‪ ,‬ובפרק "אין צדין" נראה דהוי זה בעצמו‪:‬‬

‫"בו ביום" ‪ -‬אמרו‪:‬‬

‫‪23‬‬
 ‫"הוא היום שמינו בו לרבי אלעזר בן עזריה‪ ,‬כמו שנזכר בברכות‪ ,‬פרק‬
‫"תפלת השחר"‪ ,‬כ"ז (שהעבירו את רבן גמליאל על שביזה את רבי‬
‫יהושע)‪.‬‬

‫בטלה דעתו אצל כל אדם –‬

‫פרק "המצניע" ‪ ,‬דף צ"ז ‪-‬תוספות‪ ,‬ד"ה‪" :‬ואת"ל‪ :‬אנשי הוצל עושין כן‪,‬‬
‫בטלה וכו' " ‪ -‬הכא משמע שעל אתרא אומרים בטלה דעתן וכו'‪.‬‬

‫"במאי קא מפלגי?" –‬
‫רוצה לומר‪-" :‬באיזו סברה פליגי ?" ‪ -‬ולהודיע העיקר על מה נחלקו‬
‫אותם החכמים בו שאחד מקיימו‪ ,‬ואחד מבטלו‪ .‬ועיין מאי בינייהו ‪.‬‬

‫"במה דברים אמורים?" –‬

‫לעולם לחלוק‪ ,‬ו"אימתי?" ‪ -‬פעמים לחלוק‪ ,‬פעמים לפרש‪.‬‬

‫בנין אב‪:‬‬

‫מדה שבתורה והכתוב יגלה‪ ,‬ויפרש במקום אחר‪ ,‬וממנו למדים בכל‬
‫המקומות הדומים לו‪ ,‬וה"מלמד" הוא כאב‪ ,‬ו"תלמידין" ממנו‪ ,‬כיוצאי‬
‫ירכו‪ .‬ונכללו בה שתי מדות‪ ,‬ואין הפרש ביניהם‪ ,‬אלא שזו מכתוב אחד‪,‬‬
‫וזו משני כתובים‪.‬‬

‫‪24‬‬
 ‫מבנין אב וכתוב אחד‪:‬‬
‫דעת הראב"ד ‪ -‬כדאמרינן חדא מחדא‪ ,‬ויש מי שאומר דחדא מחדא לא‬
‫מקרי בנין אב‪ ,‬אלא מה שמצינו‪ ,‬אבל חדא מתרתי הוא דנקרא "בנין‬
‫אב"‪.‬‬
‫אלא שיש חדא מתרתי מענין אחד‪ ,‬והיינו "בנין אב מכתוב אחד"‪ ,‬ולכך‬
‫קרי הכי‪ ,‬משום ש"בנין" שתי אבנים ואחד על גביהם קרוי "בנין"‪.‬‬

‫כיצד?‬
‫"‪-‬לא הרי מושב כהרי משכב‪ ,‬ולא הרי משכב כהרי מושב‪ :‬הצד השוה‬
‫שבהן וכו' יצא מרכב וכו'‪.‬‬
‫ויש חדא מתרתי דשני ענינים ‪ -‬והיינו‪" :‬בנין אב משני כתובים"‪.‬‬
‫מבנין אב ושני כתובים‪:‬‬
‫לפי דעת הראב"ד‪ ,‬חדא מתרתי ‪ -‬כלומר‪ :‬במה הצד השוה‪ .‬והדבר ידוע‬
‫לכל דחדא מתרתי אי לאו דהנהו תרתי מצדן צריכי ‪ -‬ושהאחר לא יוכל‬
‫לעמוד מחברו‪ ,‬לא יוכל לעמוד מחברו‪ ,‬לא הוה גמרינן מינייהו לעלמא‪,‬‬
‫משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד‪ ,‬דאין מלמדין‪.‬‬
‫הלכך‪ ,‬צריך לומר בכל חדא מתרתי‪" :‬לא הרי זה‪ ,‬כהרי זה! הצד‬
‫השוה וכו'"‬

‫התשובה‪ ,‬לומר שאף על פי שמשכב ומושב מיצרך צריכי‪ ,‬ואינן שני‬

‫כתובים הבאים כאחד‪ ,‬אפילו הכי‪,‬אין המרכב למד מהם‪.‬‬
‫ומה ומה אנו למדין ממשכב ומושב‪ ,‬מבנין אב‪ ,‬ומפרש שלא באנו ללמוד‪,‬‬
‫אלא ממשכב לבד‪ ,‬וממושב לבד‪ ,‬ומה שהוצרך‪" :‬לא הרי זה‪ ,‬כהרי זה‪:‬‬
‫הצד בשוה וכו'" משום מרכב הוא‪ ,‬כאמור‪ ,‬ולמדנו דבנין אב קרי בין‬
‫חדא מחדא‪ ,‬בין חדא מתרתי‪,‬ופירוש הדבר‪-" :‬המשכב והמושב המיוחדין‬
‫של כל אחד מהם שאין מיוחדין ‪ -‬ובנאנו ללמדן כל אחד בבנין אב‬
‫תולדת כל אחד מאב שלו‪ ,‬והיינו‪" :‬בנין אב מכתוב אחד"‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫בנין אב‪ :‬כיצד? זהו יסוד מלמד של מה שהוא לאחריו‪.‬‬
‫מאימתי נקרא "יסוד"? ‪ -‬משהיה הוא נאמר תחילה‪.‬‬
‫"אמר רבי חייא‪-' :‬על כל דבור ודבור היה הקב"ה קורא למשה‪ ,‬ואומר‪:‬‬
‫הנני! " בנין אב לכולם‪" :‬ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה‪ ,‬ויאמר‪-' :‬‬
‫משה‪ ,‬משה!' ויאמר‪-' :‬הנני!'" ‪ -‬לפי שזה היה תחילה‪ .‬וזו המידה‪ ,‬היא‬
‫על אגדה‪.‬‬

‫עד כאן "בנין אב"‬

‫ברבי‪:‬‬

‫"ברבי" –‬
‫ר"ש ברבי‪ ,‬וכיוצא בו מלשון גדולה וחשיבות‪ ,‬וזהו דוקא כשמוסיף שם‬
‫החכם‪ ,‬ומוסיף עליו בכינוי "ברבי"‪ .‬אבל כשאינו מזכיר שמו‪ ,‬אלא‬
‫"ברבי" בלבד ‪ -‬אז הוא שם עצם‪ .‬וכן נמצא בפרק קמא דמכות ‪" :‬ברבי‬
‫אוסר" ‪ -‬וכתב שם רש"י‪ " :‬כך שמו ‪ - ".‬וכן כל היכא דקרי "ברבי"‪,‬‬
‫לשון חכמה וחריפות היא‪.‬‬
‫ברייתא –‬
‫כל ברייתא דלא מתני בי רבי חייא ורבי אושעיא‪ ,‬שבשתא משבשתא‬
‫היא ולא מפרקינן מינה ‪.‬‬

‫ברייתא דפשיטא יותר מהמשנה‪,‬‬

‫‪26‬‬
‫ניחא ליה להקשות או לפשוט ממנה יותר מן המשנה דאינה מפורשת כל‬
‫כך‪.‬‬

‫ברירה –‬
‫אם יש או לא (ביצה ל"ז ‪ -‬פלוגתא) ‪.‬‬

‫נתיב אות הגימ"ל‪:‬‬

‫גברא אגברא –‬

‫" ‪ -‬גברא אגברא‪ ,‬קא רמית!" ‪ -‬משום דאיכא למימר הכי‪” :‬לא פרכינן‬
‫מאמורא“‪ ,‬ועיין באות א' אמורא‪:‬‬
‫" ‪ -‬גופא!" –‬
‫כל מקום שמביא הגמרא מימרא או ברייתא אגב גררא‪ ,‬והדר בעי‬
‫לחדושי בה מידי לפרושי או לאקשויי עלה‪ ,‬מהדר לה זמנה אחרינא‪,‬‬
‫ואומר‪ - " :‬גופא!" ‪ -‬כלומר‪ - " :‬מעיקרא‪ ,‬אגב גררא‪ ,‬והכא ‪ -‬גופא‬
‫ועיקרא!"‬
‫ויש מקומות בתלמוד שמקצר‪ ,‬ואינו אומר "גופא!" ‪ -‬ויש דאמרינן " ‪-‬‬
‫גופא‪ ,‬אמר רבא!"‪ ,‬בפרק "אלו טרפות"‪ ,‬ולא קא מחדשינן בה מידי ‪-‬‬
‫ובפי' הר"ן להלכות‪:‬‬
‫(ופעמים‪ ,‬אומר‪ - " :‬אמר מר‪ :‬וכו' " ‪ -‬דאתייה לעיל מיניה)‪:‬‬

‫‪27‬‬
 ‫" ‪ -‬גזרינן הא אטו הא!" –‬
‫רוצה לומר‪ - " :‬גזרינן איסור בהיתרא‪ ,‬אטו אסורא!" ‪ -‬כלומר‪ - " :‬כי‬
‫היכי דלא ליתו למשרי איסור‪ ,‬דאי שרייה להו הא‪ ,‬אמרי‪' :‬מה לי הא‪ ,‬מה‬
‫לי הא?" והיינו דוקא ברברים המתדמים‪ ,‬ומיחלף להו לאינשי למישרי‬
‫האי כי האי‪ ,‬אבל בדברים דלא מיחלפי‪ ,‬לא גזרינן‪ ,‬כדאמר בפרק קמא‬
‫דפסחים‪ - " :‬שמן בשמן מיחלפי‪ ,‬אבל עניבה בקשירה לא מחלפי"‪ ,‬ודבר‬
‫זה מסור לחכמים לידע הדומה או הבלתי דומה‪:‬‬
‫" ‪ -‬גזירה לגזירה‪ ,‬לא גזרינן!" –‬
‫זהו‪ - " :‬עשו משמרת למשמרתי‪ ,‬ולא משמרת למשמרת משמרתי!"‬
‫וזמנין דגזרינן היכא דתליא הא בהא‪ ,‬ואי לא הא ‪ -‬לא קיימא הא‪,‬‬
‫ואמרינן‪ - " :‬כולא חדא גזירה היא!‬

‫גזרה שוה –‬
‫הלכה למשה מסיני ששתי תיבות דומות שנכתבו בתורה בשני מקומות‪,‬‬
‫והם מגזרות שוות‪ ,‬ללמד זו על זו נכתבו‪ .‬וקיימא לן‪ - " :‬גזרה שוה‬
‫מופנה משני צדדין‪ ,‬למדין ואין משיבין ‪ -‬מופנה מצר אחד‪ ,‬למדין‬
‫ומשיבין! אינה מופנה כל עיקר ‪ -‬אין למדין ממנו!"‪ ,‬והכי פירושו‪:‬‬
‫"מופנה משני צדדין" ‪ -‬כלומר‪ :‬אם אותן המלות שדנין מהן גזרה שוה‬
‫מקראות יתרות בשני המקומות‪ ,‬ומופנות‪ ,‬ואין צריכות לגופם כל עיקר ‪-‬‬
‫למדין מהן‪ ,‬ואפילו שיש להשיב ממעלת המלמד על הלמד‪ ,‬אין משיבין‪,‬‬
‫משום דהואיל ושניהם מופנים ללמוד הגזרה שוה ‪ -‬הוה ליה כמאן‬
‫דכתיב‪" :‬דרשא בהדיא"‪:‬‬
‫"מופנה מצד אחד" –‬
‫כלומר‪ :‬ומצד אחר הוא צריך לגופו ‪ -‬למדין‪ ,‬אם אין להשיב; ואם יש‬
‫להשיב ‪ -‬משיבין‪ ,‬כדרך שמשיבין על "קל וחומר"‪.‬‬

‫"אינו מופנה כל עיקר" –‬

‫‪28‬‬
‫כל שאין אחת מן המקראות יתרה‪ ,‬אין למדין ממנו כל עיקר‪ ,‬והכי קאמר‬
‫בגמרא‪ - " :‬הא‪ ,‬וראי לאפנויי לגזרה שוה‪ "...‬ואי לא הוה מופנה‪ ,‬איכא‬
‫למיפרך‪.‬‬
‫"אי איכא שתי תיבות מופנות מצד אחד" –‬
‫אומר ביבמות דמהני כמו שתי הפנאות משני צדדין‪ ,‬ומיהו מסיק שם‪- " :‬‬
‫כיון דתושב ושכיר דפסח לא צריכי שניהם לגופיה‪ ,‬שדי חד אמלמד‪ ,‬וחד‬
‫אלמד (שהוא בתרומה) והוה ליה גזרה שוה מופנה משני צדדין‪".‬‬
‫אין התיבות דומות בשוה ודן גזרה שוה‪ ,‬פעמים מפני שהענין אחד‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫"זו היא שיבה‪ ,‬זו היא ביאה" ‪ -‬לדון גזרה שוה זו מזו‪.‬‬
‫וגם אמרינן‪" :‬דנין שחיטה‪ ,‬משחיטה; ואין דנין שחיטה מטביחה!"‬
‫ומסיק‪" :‬הני מילי‪ ,‬היכא דליכא דדמי ליה‪ ,‬אבל היכא דאיכא דדמי ליה ‪-‬‬
‫ילפינן!"‬

‫"אין אדם דן גזרה שוה מעצמו‪ ,‬אלא אם כן קבלה מרבו" ‪ -‬והטעם‪ :‬דאם‬
‫נתנה לידרש מעצמו‪ ,‬כיון דיש כמה מילות בתורה כפולות‪ ,‬פעמים ידון‬
‫רוחו‪ ,‬ויהרוס דינים‪ ,‬ויסתור כמה ענינים‪.‬‬
‫אם כל גזרה שוה מקובלת מסיני‪ - ,‬מה ניתן לנו לדרוש? ‪ -‬ודקאמר‬
‫בגמרא‪" :‬מאי חזית דגמרת ממלה פלונית? ‪ -‬לגמור ממלה פלונית‪ ,‬מאי!?‬
‫פריך‪ :‬כיון דאין אדם דן‪ ,‬וכו'" ‪ -‬אלא ודאי כל גזרות שוות נמסרו למשה‬
‫מסיני‪ ,‬ומסרן הכתוב לחכמים‪ ,‬איזו גזרה שוה נידון‪ ,‬וזה אינו בשוה‪,‬‬
‫אלא בשינוי זה הנמשך‪.‬‬
‫פעמים נמסרו המקומות לבד‪ ,‬כלומר‪" :‬פלוני ילמוד מפלוני!"‪ ,‬ונשארו‬
‫תיבות הגזרה שוה לחכמים לדון איזו הן‪ ,‬כגון שקבלו מרבם ד"אונס‬
‫ומפתה" למדין זה מזה בגזרה שוה‪ ,‬אבל לא קבלו מאיזו תיבה‪ ,‬ולכך‬
‫חוזר הגמרא‪ ,‬לידע ולעמוד על התיבות המופנות לג"ש ההיא‪.‬‬
‫ופעמים נאמרו התיבות סתם‪ ,‬מלה פלונית ללמוד ממלה פלונית‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫"טמאתתו"‪" ,‬טמאתתו"‪ ,‬לגזרה שוה‪ .‬והחכמים מבקשים מנוח לתיבות‪,‬‬
‫לדורשם בהם אשר יטב להם‪.‬‬
‫‪29‬‬
 ‫ואם לא יש תיבות לגזרה שוה‪ ,‬הוא מביא אותן על ידי תיבות אחרות‪,‬‬
‫ואחר כך דן מהם‪ ,‬כאילו כתיבי כאותה דלמדנו "מציאה ממציאה"‬
‫ו"חיפוש" מ"חיפוש"‪ ,‬ומה "חיפוש" התם‪ ,‬בנרות? אף כאן הבדיקה בנר‪,‬‬
‫אם ימצא חמץ‪ - "...‬וכל כי האי גוונא‪ ,‬אינה גזרה שוה ממש‪ ,‬אלא כעין‬
‫סמך בעלמא‪.‬‬
‫וכן כל מקום שואמר‪" :‬נאמר דבר זה למעלה‪ ,‬ונאמר למטה" ‪ -‬אינה‬
‫גזרה שוה גמורה שקבלה מרבותיו‪ ,‬אלא כמו ילמוד סתום מהמפורש‪,‬‬
‫ואומר‪ - " :‬מה האמור למעלה‪ ,‬וכו'‪ ,‬אך האמור למטה‪ ,‬וכו'"‪.‬‬
‫"דון מינה ומינה"‪ ,‬או‪" :‬דון מינה ואוקי באתרא" –‬
‫פלוגתא דתנאי בכולי גמרא‪ ,‬פי'‪ :‬פרשה שלמדה דבר מחברתה ‪ -‬אם‬
‫נותנים אל אותו הדבר דיני המקום שהלך לשם ‪ -‬איכא מאן דאמר‪" :‬דון‬
‫מינה‪ ,‬ומינה"‪ ,‬כלומר‪ :‬העמד אותו דבר בתורת מה שיש במקום שלמדתו‬
‫משם‪ ,‬דהואיל ולמדתו ממנו‪ ,‬תלמדנו כל משפטו ודינו‪ .‬ויש אומרים‪ :‬דון‬
‫מינה‪ ,‬ואקי באתרא" ‪ -‬להעמידו בתורת המקום שהבאתו שם‪ ,‬דלאלתר‬
‫שלמדתו והבאתו לכאן‪ ,‬תמדו בתורת שאר דדברי' המפורשין בכאן"‪.‬‬
‫קיימא לן‪" :‬אין גזרה שוה למחצה" –‬
‫כלומר‪" :‬וילמוד תחתון מעליון‪ ,‬ועליון מתחתון 'כעין' בא ללמד"‪ ,‬ונמצא‬
‫למד בכל דוכתא‪.‬‬

‫היקש‬

‫הקש ‪" -‬מקיש זה לזה מה‪ ,‬וכו" ‪ -‬כל שני דברים המוקשים בפסוק אחד‪,‬‬
‫דרוש להו בכל התורה כולה‪ ,‬דהוקשו ללמוד זה מזה‪.‬‬
‫וקייא לן דאין משיבין על ההיקש‪ ,‬משום דהוקש הוי כמאן דכתיב בקרא‬
‫בהדייא‪ ,‬וכמו שאין משיבין על גזירה שוה מופנה משני צדדין‪.‬‬

‫‪30‬‬
 ‫איכא מן דאמר דהיקש עדיף מגזרה שוה‪ ,‬ואף על גב דמסיק בגיטין‪- " :‬‬
‫כולי עלמא לא פליגי וסברי דגזרה שוה עדיף" –‬
‫יש לומר דלאותן תנאים דמייתי התם‪ ,‬קאמר‪.‬‬
‫וקיימא לן דאין היקש למחצה‪ ,‬כלומר‪" :‬וילמוד תחתון תעליון‪ ,‬ועליון‬
‫מתחתון כעין בא ללמד"‪ ,‬ונמצא למד בכל דוכתא‪.‬‬
‫קולא וחומרא ‪ -‬מקשינן כל היכא דאיכא לאוקשוי לקולא‪ ,‬ואיכא‬
‫לאוקושי לחומרא ‪ -‬שבקינן היקשא דלקולא‪ ,‬ועבדינן היקשא דלחומרא ‪.‬‬
‫וזה דוקא שאין סברא ללמוד מזה יותר מזה‪ ,‬אבל אם יש סברא וטעם‬
‫ללמוד לקולא יותר מלחומרא‪ ,‬קולא ילפינן‪ ,‬ואין לחוש‪.‬‬
‫"דרשינן סמוכים" ‪ -‬פירוש‪ :‬שני מקראות הסמוכים זה לזה נתנו לידרש‪.‬‬
‫ואית דלא דריש סמוכים‪ ,‬אלא היכא דמוכח מכוח הכתוב לדרוש כן‪ ,‬או‬
‫מופנה ומיותר ללמד על הסמיכות‪.‬‬
‫והא דאמר‪" :‬אף על פי שבכל התורה לא דריש סמוכים‪ ,‬במשנה תורה‬
‫דריש" ‪ -‬לאו דוקא משנה תורה ‪ -‬דהוא הדין בעלמא אי הוה מוכח או‬
‫מופנה‪ ,‬אלא משום דקים להו דהנהו דהתם מוכח ומופנה‪.‬‬
‫(עד כאן דיני גזרה שוה)‬
‫גזרה שוה ‪ -‬כיצד? ‪ - " -‬נזיר היה שמואל!" ‪ -‬דברי רבי נהוראי‪,‬‬
‫שנאמר‪" :‬ומורה לא יעלה על ראשו"‪ ,‬נאמר בשמשון‪" :‬מורה"‪ ,‬ונאמר‬
‫בשמואל‪" :‬מורה"‪ .‬מה מורה דשמשון? ‪ -‬נזיר! אף מורה בשמואל‪ ,‬כן‪,‬‬
‫וכן כה"ג‪ ,‬וזו ג"ש‪ ,‬הנדרשת לדברי הגדה‪ ,‬לא לתורה נדרשת‪ ,‬דאין כאן‬
‫קולא וחומרא‪.‬‬

‫גמטריא ‪ -‬גמירי ‪ -‬גורעין‬

‫עיין באות מ' "מנין שדורשין"‪ ,‬וכו'‪:‬‬
‫"‪ -‬גמירי!" ‪ -‬רוצה לומר‪ - " :‬מסורת בידינו מאבותינו‪ ,‬ממשה בסיני‪ ,‬וכן‬
‫הלכתא גמירי לה!"‬

‫‪31‬‬
 ‫"גורעין ומסיפים ודורשין" ‪ -‬פירוש‪ :‬ד"אות כתובה בתיבה שגורעין‬
‫אותה מתיבה זו‪ ,‬ומוסיפין אותה בתיבה אחרת‪ ,‬ודורשין הכתוב בכך"‪ ,‬כי‬
‫הא דפרק "יש נוחלין"‪ ,‬גבי "ונתתם את נחלתו‪ ,‬לשארו"‪ ,‬דרריש הכי‪:‬‬
‫"ונתתם את נחלת שארו‪ ,‬לו!" ‪ -‬מלמד שהבעל יורש את אשתו‪ ,‬כלומר‪:‬‬
‫גורעין "ואו" ד"נחלתו"‪ ,‬ומוםניפין על "למד" ד"לשארו"‪ ,‬ודורשין "ויו‪-‬‬
‫למד" = "לו"‪ ,‬והוה ליה‪" :‬ונתתם את נחלת שארו‪ ,‬לו!" ‪ -‬ודוקא בריש‬
‫התיבה‪ ,‬או בסופה‪ ,‬אבל באמצע‪ ,‬לא גורעין ומוסיפין‪ ,‬כמ"ש רש"י פרק‬
‫"הזהב" ‪ -‬ולא שייך למפרך בכי האי גוונא סכינא חריפא מפסקינהו‬
‫לקראי‪ ,‬כדפריך בכל דוכתא‪ ,‬משום דלא מקרי הפסקה אלא דוקא‬
‫בתיבות‪ ,‬להקדים זו לזו‪ .‬אבל באותיות‪ ,‬לא הוי הפסק ‪ -‬ואית תנא דלא‬
‫דריש "גורעין ומוסיפין"‪.‬‬
‫נתיב אות הדל"ת‪:‬‬

‫"דאמרי תרוייהו" ‪ -‬כשאומר הגמרא "פלוני ופלוני דאמרי תרוייהו"‪,‬‬

‫בידוע שהוא בר‪-‬פלוגתיה כגון‪" :‬רב ושמואל דאמרי תרוייהו" ‪-‬‬
‫ובדבר הזה הושוו‪.‬‬
‫"דאתיא מדרשא‪ ,‬חביבא ליה‪ ,‬ואקדמיה!" ‪ -‬אורחיה דתנא למינקט‬
‫ברישא מה דאתי מדרשא‪ ,‬ומקדימו משום דחביב ליה טפי‪ ,‬והדר מייתי‬
‫מה דכתיב בהדיא בקרא‪.‬‬
‫"דברי תורה‪ ,‬מדברי קבלה לא ילפינן!" תורת משה קרויה 'תורה'‪ ,‬לפי‬
‫שנתנה לדורות‪ ,‬ושל נביאים לא מקרי אלא 'דברי קבלה' ‪ -‬שקבלו מרוח‬
‫הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה‪ ,‬והדור והמעשה‪.‬‬
‫הא דאמרינן בכולא גמרא‪" :‬דברי תורה‪ ,‬מדברי קבלה לא ילפינן!" ‪ -‬הני‬
‫מילי עיקר הדין‪ ,‬אבל גילוי מלתא בעלמא‪ ,‬כלומר‪ :‬לגלות שהפסוק‬
‫מיירי‪ ,‬בהכי ילפינן‪.‬‬
‫"דברי תורה"‪ ,‬משמע בשני פנים‪ :‬משמע "דבר תורה" ממש‪ ,‬ומשמע‬
‫"הלכה למשה מסיני"‪.‬‬

‫‪32‬‬
 ‫"דברי הכל" ‪ -‬לפעמים נאמר דליכא מאן דפליג בזה‪ ,‬ולפעמים דלא‬
‫קאמר "דברי הכל"‪ ,‬אלא על אותן החולקים באותו דבר‪.‬‬
‫וכן כשאומר "דכולי עלמא"‪ ,‬אורחא דגמרא דלא קאי אלא אהנהו דפליגי‬
‫בענין זה‪.‬‬
‫"דברי נביאות" ‪ -‬כשאומר‪" :‬אין אלו [אלא] דברי נביאות"‪ ,‬לא לשבח‬
‫קאמר‪ ,‬אלא שאומר דבר בלא טעם‪.‬‬
‫אבל רש"י ותוספות‪ ,‬פרק "כיצד מעברין" ‪ ,‬פירשו דהוי לשבח‪ ,‬אבל כי‬
‫קאמר‪" :‬עשו דבריהם כדברי נביאות!"‪ ,‬לא הוי לשבח‪ .‬עד כאן‪.‬‬
‫"דבר שהיה בכלל‪ ,‬ויצא מן הכלל ללמד ‪ -‬לא ללמד על עצמו יצא‪ ,‬אלא‬
‫ללמד על הכלל כלו יצא!"‬
‫מדה זו בתורה‪ ,‬ללמד על עצמו ועל כללו‪ ,‬כענין שאמרו גבי הבערה‪:‬‬
‫"לא תבערו אש" ‪ -‬הבערה‪ ,‬בכלל "לא תעשה כל מלאכה" היתה‪.‬‬
‫ולמה יצאת? לחלק‪ ,‬כלומר‪ :‬לענין חילוק מלאכות‪ ,‬שאם עשה הבערה‬
‫עם שאר מלאכות בהעלם אחד‪ ,‬שחייב על "הבערה" בפני עצמה‪.‬‬
‫ומלמדה לאחרים‪ - " :‬מה "הבערה"‪ ,‬חייב בפני עצמה? אף הכל כן!" ‪-‬‬
‫בהך לא דריש ר"י לחלק במדה "דבר שהיה בכלל"‪ ,‬אלא ללאו בעלמא‪,‬‬
‫כלומר‪ :‬להקל על ההבערה שאין חייב עליה סקילה כשאר מלאכות‪ ,‬ולא‬
‫שחולק רבי יוסי על מדה זו‪ ,‬שהיא אחת מהי"ג‪ ,‬אלא לר' יוסי קרא‬
‫אחרינא אית ליה לחילוק מלאכות‪ ,‬כדאיתא בשבת פרק "כלל גדול"‪- .‬‬
‫זהו הפירוש המחוור לבעל "הליכות עולם"‪ ,‬וללמוד מזה‪ ,‬דהיכא דמוכח‬
‫שאין לדרוש בדבר שהיה בכלל‪ ,‬שדורשין בדרשא אחרינא‪.‬‬
‫אך מצאנו זו המדה שאינה מלמדת לעצמה כלום‪ ,‬כאותה ששנינו‪:‬‬
‫"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים‪ ,‬וטמאתי עליו" ‪ -‬שלמים בכלל‬
‫כל הקדשים היו‪ - .‬למה יצאו? להקיש אליהן‪" :‬מה שלמים‪ ,‬קדשי מזבח?‬
‫‪ -‬אף כל קדשי מזבח! יצאו קדשי בדק הבית‪ ,‬שאין חייבים עליהם משום‬
‫טומאה‪ .‬ומייתי לה בפרק קמא דשבועות‪ .‬ולמה אין דנין אותה בכלל‬
‫ופרט? לומר‪ :‬אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהיה הייב‪ ,‬ועל‬
‫השאר יהיה פטור ‪ -‬הוא מפני שכלל ופרט המדובק בשתי פרשיות‪,‬‬
‫לדברי הכל‪ :‬אין דנין אותו בכלל ופרט‪.‬‬
‫"דבר שהיה בכלל‪ ,‬ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו‪ ,‬יצא להקל ולא‬
‫להחמיר" ‪ -‬פירוש‪ :‬טעון אחר שהוא כעניינו‪ ,‬שהוציאו הכתוב מן הכלל‬
‫‪33‬‬
‫ועשה בו פרט אחד‪ ,‬והזכיר בו מקצת עניין הראשון‪ ,‬והניח מקצתו‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫שחין ומכוה‪ ,‬והלא בכלל כל הנגעים היו? פירוש‪ :‬שחין ומכוה‪ ,‬פירש‬
‫בהם כל הענין והניח מהם מחיה ושבוע שני‪ ,‬ומדה בתורה ‪ -‬הואיל ונזקק‬
‫לפרש בהם דין הטומאה ועשה מהם פרט בפני עצמם‪ ,‬מה שהזכיר‬
‫הזכיר‪ ,‬ומה שהניח הניח‪ ,‬ואינן טעונין אלא מה שנתפרש בהם‪.‬‬
‫ראה ויקרא יג‪.‬‬

‫וזו "להקל ולא להחמיר"‪ ,‬שלא יהיו טוענין מה שלא נאמר בהם ‪ -‬ולא‬
‫היה צריך לומר "ולא להחמיר"‪ ,‬דממילא משמע; אבל משום דקא בעי‬
‫למימר במידה שלאחריה "יצא להקל ולהחמיר"‪ ,‬קאמר נמי בהא "ולא‬
‫להחמיר"‪ ,‬ואף על גב דלא צריך‪.‬‬
‫"דבר שהיה בכלל‪ ,‬ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו‪ ,‬יצא להקל‬
‫ולהחמיר" ‪ -‬פירוש‪ :‬להקל‪ ,‬שמקילין בו מן הדין הראשון‪ ,‬ומחמרין‪ ,‬לתת‬
‫עליו הדין שנתפרש בו‪ ,‬כגון‪" :‬ראש וזקן"‪ .‬והלא "ראש וזקן" בכלל עור‬
‫ובשר היו‪ ,‬וכשיצאו ליטעון טעון אחר שלא כעניינו ‪ -‬פירוש‪ :‬בטומאת‬
‫נתק‪ ,‬שאינה מטומאת שאר מראות ‪ -‬יצאו להקל ולהחמיר‪ .‬להקל‪ ,‬שלא‬
‫ידונו בשער לבן‪ ,‬שהוא סימן טומאה בשאר נגעים ‪ -‬ולהחמיר‪ ,‬שידונו‬
‫בשער צהוב‪ ,‬שנחפרש בהם בנתקים‪.‬‬
‫ראה ויקרא יג‪.‬‬
‫דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד‬
‫שיחזירנו הכתוב לכללו בפירש‪.‬‬
‫פרוש‪ :‬דבר חדש שסותר את כולו‪ ,‬אבל תוספת שניתוסף בו‪ ,‬שאינו‬
‫בכללו‪ ,‬לא מקרי "דבר חדש"‪ ,‬כדתניא בפרק קמא דיבמות‪" :‬כיצד? ‪-‬‬
‫'ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת‪ ,‬כי כחטאת‪,‬‬
‫האשם'‪ ,‬שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם"‪ ,‬ומה תלמוד לומר? ‪ -‬לפי‬
‫שיצא מצורע מכלל!" ‪-‬‬
‫פירוש "מכלל" ‪ -‬שאר אשמות‪ ,‬לידון בדבר חדש בבהן‪ ,‬יד ורגל‪ .‬היה‬
‫יכול לומר דאינו טעון מתן דמים ואימורים על גבי המזבח‪ ,‬אף האשם כן‪.‬‬
‫ומדאיקרי "דבר חדש" בהן‪ ,‬יד ורגל ולא נסכים‪ ,‬שאשם מצורע טעון‪,‬‬
‫ושאר אשמות אינן טעונים‪ ,‬משמע דלא מקרי "דבר חדש"‪ ,‬אלא‬
‫כשסותר את הכלל‪ ,‬כגון בוהן ויד‪ ,‬ששאר כל האשמות כל הדם למזבח‪,‬‬

‫‪34‬‬
‫ואשם מצורע‪ ,‬ניתן ממנו לבהנות‪ .‬אבל "נסכים"‪ ,‬אינו סותר הכלל‪ ,‬אלא‬
‫תוספת בעלמא הוא שנתוסף באשם מצורע על שאר אשמות‪.‬‬
‫והינו‪ ,‬דאיכא בין מידת "דבר חדש" למידת "יצא ללמד על הכלל"‪ ,‬כי‬
‫הך דיצא ללמד לא הוי דבר סותר את הכלל‪ ,‬כי הך דדבר חדש‪.‬‬
‫ויש מחלוקת במידת "דבר חדש"‪ ,‬בזבחים פרק "איזהו מקומן"‪ ,‬איכא‬
‫מאן דאמר דאי לא הדריה לכלליה‪ ,‬לא גמריה אהדדי; לא איהו מכלליה‪,‬‬
‫ולא כלליה מיניה‪ .‬ואיכא מאן דאמר דאיהו בלבד הוא דלא גמר מכלליה‪,‬‬
‫אבל כלליה גמר מיניה‪ .‬פירוש‪ :‬כל דבר שיש בו זולת החידוש הסותר‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬מה בין מידה זו למידת "יצא לטעון טוען אחר שלא כענינו"? ‪-‬‬
‫שהרי אין דנין בשתיהן‪ ,‬אלא מה שנתפרש בשתיהן שם‪ ,‬אלא אם כן‬
‫החזירם לכללם‪.‬‬
‫אומר הרב א' בר דודאי‪" :‬כן הוא‪ ,‬שהדין שלהם אחד‪ ,‬אלא שיש בזו‬
‫יתרון על הראשונה שהזכרנו‪ ,‬כי הראשונה יצא לטעון טעון אחר שלא‬
‫כעינינו בענין טומאת נתקים‪ ,‬שאינה מענין הנגעים הראשונים כלל‪ ,‬ומן‬
‫הדין‪ ,‬אין לדון בהם‪ ,‬מדיני הראשונים כלום‪ ,‬אלא אם כן נתפרש בהם‪,‬‬
‫אבל המידה זו באה ללמד שאף על פי השענין הזה כענין הראשון‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫אשם מצורע‪ ,‬שהוא קדשי קדשים כשאר אשמות‪ ,‬וטעון שחיטת צפון‪,‬‬
‫כמותם ‪ -‬אפילו הכי ‪ -‬הואיל ונתחדש בו דבר אחר‪ ,‬אין לך בו אלא‬
‫משעת חידושו ואילך‪ ,‬עד שיחזור לכללו בפירוש‪ ,‬ואף על פי שהיינו‬
‫יכולין ללמוד הראשונה מזו‪ ,‬שהיא מחדשת יותר‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬כיון שיש בניהם מעלה‪ ,‬חשבו אות שתי מידות אלו‪ ".‬זה‬
‫לשונו‪.‬‬
‫"דבר הלמד מענינו‪ ,‬ודבר הלמד מסופו"‬
‫פרוש‪" :‬למד מענינו"‪:‬‬
‫כל דבר סתום שאינו מפורש בתורה‪ ,‬שנלמוד מענין המפורש לה‪,‬‬
‫כדתניא במכילתא‪" " :‬לא תגנוב!" ‪ -‬אזהרה לגונב נפשות‪ ,‬או אינו‪ ,‬אלא‬
‫גונב ממון? אמרת‪ :‬שלש מצות אמורות בענין‪ ,‬שתיהן ‪ -‬מפורשות‪" :‬לא‬
‫תרצח"‪ ,‬ו"לא תנאף"‪ ,‬במיתת בית דין‪ ,‬אף "לא תגנוב" ‪ -‬במיתת בית‬
‫דין!" ‪ -‬ונלמד סתומה ממפורשת‪ ,‬במה הענין מדבר‪.‬‬
‫"ודבר הלמד מסופו"‬
‫פירוש‪ :‬מהענין עצמו‪ ,‬יפשוט הוא ‪ -‬וכיצד?‬

‫‪35‬‬
‫"ונתתי נגע צרעת‪ ,‬בבית ארץ אחוזתכם‪ "!...‬משמע‪ :‬בית שיש בו אבנים‪,‬‬
‫ועפר‪ ,‬ועצים‪ ,‬או שאינם בו?‬
‫כשהוא אומר‪..." :‬ונתץ את הבית‪ ,‬את עציו ואת אבניו‪ - "...‬למד שאין‬
‫בית מטמא בנגעים‪ ,‬עד שיהיו בו אבנים‪ ,‬ועפר ועצים‪ .‬על כן‪" ,‬כל דבר‬
‫שהיה"‪ ,‬וכו'‪" ,‬ודבר"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫"דבר שנוי" ‪ -‬כיצד?‬
‫אר"י בר חנינא מ"ב שנה היה הרעב ראוי לבוא במצרים‪ ,‬שכן פרעה‬
‫רואה ז' פרות וז' שיבלים‪ ,‬י"ד‪ ,‬וז' פרות וז' שבלים‪ ,‬כ"ח‪ ,‬ויוסף אמר ז'‬
‫פרות וז' שבלים‪ ,‬הרי מ"ב ‪ -‬וכיון שירד יעקב‪ ,‬לא היה הרעב אלא‬
‫שנתים‪.‬‬

‫"דבר שבא ללמד‪ ,‬ונמצא למד" ‪ -‬כיצד?‬

‫"‪...‬קולה‪ ,‬כנחש ילך‪ - "...‬לא מצאנו בנחש שילך קולו מסוף העולם ועד‬
‫סופו! ‪" -‬מלמד ששבשעה שאמר הקב"ה" "‪...‬על גחונך‪ ,‬תלך‪ ,"...‬ירדו‬
‫מלאכי השרת וקצרו ידיו ורגליו‪ ,‬והיה קולו הולך מסוף העולם‪ ,‬וכו'"‪.‬‬
‫"דבר גדול‪ ,‬שהוא נתלה בקטן ממנו" ‪ -‬כיצד?‬
‫יערף כמטר‪ ,‬לקחי‪ - "...‬וכי הגשמים גדולים מן התורה‪ ,‬שהיא נתלית‬
‫בהם? ‪ -‬אלא לפי שהם מרוים את הכל‪ ,‬וכדי לשכך את האוזן‪ ,‬כדרך‬
‫שהיא שומעת‪.‬‬
‫"דבר מיוחד במקומו" ‪ -‬כיצד?‬
‫"ותידור גדר‪ ,‬ותאמר‪" :‬ה' צבאות‪ ,‬אם ראה תראה למה נתיחד כאן השם‬
‫הזה‪ - "...‬אמרה חנה לפני הקב"ה‪" :‬רבונו של עולם‪ ,‬שני עולמות בראת‪,‬‬
‫אם מן התחתונים אני‪ ,‬אהיה פרה ורבה‪ ,‬ואם מן העליונים אני‪ ,‬אחיה‬
‫בחיים‪ ,‬ולא אמות!"‬
‫"דבר שאינו מתפרש במקומו‪ ,‬ומתפרש במקום אחר" ‪ -‬כיצד?‬
‫"ויטע ה' אלהים ‪ ,‬גן בעדן‪ ,‬ויצמח‪ ,‬וגו'" ‪ -‬שמענו שדם הקב"ה את האדם‬
‫בגן‪ ,‬וברא בו כל מיני מאכל ומגדים‪ ,‬אבל לא שמענו שבנה חופות של‬
‫זהב ושל אבנים טובות ומרגליות‪ .‬והיכן שמענו? ‪ -‬כשהוא אומר לחירם‬

‫‪36‬‬
 ‫מלך צור‪" :‬בגן עדן אלהים הית כל אבן יקרה מסוכתך‪ ,‬וגו'" ‪ -‬אמר לו‪:‬‬
‫"שמא אדם הראשון אתה‪ ,‬שעשיתי לו את כל הכבוד הזה!?"‬
‫"דבר שנאמר במקצת‪ ,‬והוא נוהג בכל"‬
‫ומפני מה נאמר במקום ההוא? ‪ -‬מפני שדבר הכתוב בהוה‪ .‬כיצד? ‪-‬‬
‫"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו‪ - "...‬אין לי אלא בשדה‪ ,‬בעיר‪ ,‬מנין?‬
‫ת"ל‪..." :‬וטרפה לא תאכלו‪ - "...‬אם כן‪ ,‬למה נאמר "בשדה"? אלא דבר‬
‫הכתוב בהוה‪ ,‬שדרך הבהמות לטרף בשדה יותר מבעיר‪.‬‬
‫"דבר שנאמר בזה‪ ,‬והוא הדין לחברו" ‪ -‬כיצד?‬
‫"אור‪ ,‬זרוע לצדיק; ולישרי לב‪ ,‬שמחה!" אי אפשר לומר שיש לצדיקים‬
‫אור בלא שמחה‪ ,‬ולישרי לב שמחה בלא אור ‪ -‬אלא אור לצדיקים‪ ,‬וה"ה‬
‫שמחה; שמחה לישרים‪ ,‬וה"ה אור‪ .‬מאמימתי דנין אותו בכך? ‪-‬‬
‫משישתוה לשניהם כאחד‪.‬‬
‫"דבר שנאמר בזה‪ ,‬ואינו ענין לו‪ ,‬והוא ענין לחברו" –‬
‫מאימתי הוא ענין?‬
‫מכשיצטרך לו‪ .‬כיצד? "וזאת ליהודה‪ :‬שמע‪ ,‬ה'‪ ,‬קול יהודה‪ - "...‬תנהו‬
‫עניו לשמעון‪ ,‬שהרי שמעון צריך לו יותר מיהודה‪ .‬מנין? מראובן‪ :‬כיון‬
‫שברך משה את ראובן‪ ,‬וזאת ליהודה ‪ -‬משמע לשמעון‪.‬‬
‫מצינו בגמרא מה לחובל בחבירו‪ ,‬שכן הותר מכללו‪ .‬עיין באות מ'‪.‬‬
‫"דבר שהוקש לשתי מרות‪ ,‬ואתה נותן לו כח יפה שבשתיהן‪– ".‬‬
‫כיצד?‬
‫"צדיק‪ ,‬כתמר יפרח;‪ - "...‬יכול‪ ,‬כשם שהתמר אין לו צל‪ ,‬ואין עושין‬
‫ממנו כלים‪ ,‬כך צדיקים? תלמוד לומר‪" :‬כארז‪ - "...‬מה ארז‪ ,‬אינו עוזה‬
‫פירות‪ ,‬כך צדיק? תלמוד לומר‪" :‬כתמר‪ - "...‬ועושה פרי‪.‬‬
‫"דבר שחבירו מוכיח עליו" –‬
‫כיצד?‬
‫"מתן בסתר‪ ,‬יכפה אף‪ ,‬וכו'" ‪ -‬כיוצא בו‪" :‬אני ‪ -‬ה' הוא שמי‪ ,‬וכבודי ‪-‬‬
‫לאחר לא אתן‪ ,‬ותהילתי‪ ,‬לפסילים‪ - ".‬משמע "ולא תהילתי"‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫"דבר שהוא מוכיח על חבירו" –‬
‫כיצד?‬
‫קול ה' יחיל מדבר‪ ,‬יחיל ה' מדבר קדש!" ‪ -‬וכי מדבר קדש חל לבדו?!‬
‫והלאכל המדברות חלו? אם כן‪ ,‬למה נאמר "קדש"? ‪ -‬מפני שהוא‬
‫התקיף שבהם‪ .‬וזכר לדבר‪" ,‬ותשב בקדש‪"...‬‬
‫וכן‪ ,‬למה נאמר איילות? מפני שהן קלות בריצה‪ ,‬וראישה לדבר‪" :‬משוה‬
‫רגלי כאילות‪"...‬‬
‫"דבר שהיה בכלל‪ ,‬ויצא מן הכלל ללמד על עצמו" –‬
‫כיצד?‬
‫"וישלח יהושע בן נון‪" :‬ראו את הארץ‪ ,‬ואת יריחו"‪ "...‬ויריחו‪ ,‬בכלל‬
‫הארץ היתה‪ ,‬ולמה יצתה מן הכלל? ‪ -‬ללמד שהיא שקולה כנגד כל‬
‫הארץ!‬
‫"דבר שהיה בכלל‪ ,‬ויצא מן הכלל ללמד על חבירו" –‬
‫כיצד?‬
‫"ולא תקחו כופר‪ ,‬לנפש רוצח!" ‪ -‬והלא הריגת רוצח בכלל כל העונשין‬
‫היתה‪ ,‬שנאמר‪" :‬כאשר עשה‪ ,‬כן‪ ,‬יעשה לו!" ?! ולמה יצאה? ‪ -‬ללמד על‬
‫שאר עונשין!‬
‫ומה היא מלמדת עליהן? לרוצח‪ ,‬אין לוקחין כופר; אבל לוקחין לשן‬
‫ועין‪ ,‬ולשאר חבלות‪.‬‬
‫"דברה תורה כלשון בני אדם" –‬
‫איכא מאן דאית ליה הכי‪ ,‬ולא דרשינן "כפולות"‪ ,‬ואית מאן דלית ליה‬
‫הכי‪ ,‬ודרשינן כפולות‪.‬‬
‫ואם רבי שמעון אית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם"‪ ,‬ואיהו גופיה‬
‫דריש‪" :‬עזוב תעזוב"‪ ,‬ו"הקם תקים"‪ ,‬אמר ר"י דכי קאמר "דברה תורה‬
‫כלשון בני אדם"‪ ,‬היינו דוקא כשיש הוכחא בפסוק שלא לדרוש‬
‫הכפולות‪ ,‬אבל כשאין הוכחה מתוך הכתוב‪ ,‬דרשינן הכפולות‪ ,‬ולא‬
‫אמרינן‪" :‬דברה תורה וכו'"‪.‬‬

‫‪38‬‬
 ‫"דבר שאינו מתכוין" –‬
‫עיין "מלאכה שאינה צריכא לגופה"‪ ,‬באות מם‪.‬‬
‫"דבר הלמד‪ ,‬אם חוזר ומלמד" –‬
‫יש ג' חלקים‪:‬‬
‫א ‪ -‬אין מלמדין כלל;‬
‫ב ‪ -‬מהו אם מלמדים;‬
‫ג ‪ -‬דודאי מלמדין‪.‬‬
‫והביאם בעל "ספר כריתות" ובאו בפרק "איזהו מקומן"‪ ,‬דף נ'‪.‬‬
‫דבר הלמד בהיקש‪ ,‬אינו חוזר ומלמד בהיקש‪ ,‬ומהו ב"גזרה שוה"‪,‬‬
‫וב"בנין אב"‪ ,‬וחוזר בקל וחומר‪.‬‬
‫דבר הלמד בגזרה שוה מהו בהיקש‪ ,‬ובבנין אב‪ ,‬וחוזר בג"ש וק"ו‪,‬‬
‫ובהקש חוזר‪.‬‬
‫דבר הלמד בקל וחומר‪ ,‬מהו בבנין אב‪ ,‬וחוזר בגזרה שוה וקל וחומר‪,‬‬
‫בבנין אב‪.‬‬
‫דבר הלמד בבנין אב מהו בהיקש‪ ,‬בג"ש‪ ,‬בק"ו‪ ,‬ובבנין אב‪ ,‬וחוזר בהקש‪,‬‬
‫בגזרה שוה‪ ,‬בקל וחומר ובבנין אב‪.‬‬
‫דון מינה ומינה‪ ,‬או אוקי בתרא ‪-‬‬
‫עיין באות ג' ‪ -‬גזרה שוה‪.‬‬
‫דורות החכמים ‪ -‬תנאים ואמוראים‪:‬‬
‫תמצא באות א' "אמוראים"‪ ,‬ובאות "ת"‪" ,‬תנאים"‪.‬‬
‫דורשין מ"מעל" מ"כנגד" בהגדה‪ ,‬וגימטריה ונוטריקון‪ ,‬ג"כ באגדה‪ ,‬עיין‬
‫באות מ'‪" ,‬מנין שדורשין"‪.‬‬
‫"דורשין תחלות" –‬
‫פלוגתא דתנאי‪ ,‬איכא דאמרי‪" :‬אין דורשין תחלות"‪ ,‬איכא דאמרי‪:‬‬

‫‪39‬‬
 ‫"דורשין"; פירוש‪ :‬תחלות המקרא הראשון‪ ,‬דאמרינן לגופיה‪ ,‬איצטריך‪,‬‬
‫ולא לדרשא‪ ,‬כגון בריש סנהדרין‪" :‬ונקרב בעל הבית‪ ,‬וגו'" ‪ -‬הרי כאן ג'‬
‫פעמים "אלהים"‪.‬‬
‫ואיכא למידרשינהו כולהו התם למניינא‪ ,‬ואסקי דאין דורשין תחלות‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬המקרא הראשון‪:‬‬
‫"דורשי רשומות" –‬
‫פירש רש"י ז"ל בפרק "חלק"‪" :‬פסוקים דכתוב 'ואת' הרשום"‪:‬‬

‫"דרך קצרה" –‬
‫כיצד?‬
‫"ואהיה מאהל‪ ,‬אל אהל‪ ,‬וממשכן‪ - "...‬צריך היה לומר‪" :‬וממשכן‪ ,‬אל‬
‫משכן"‪ ,‬אלא שדבר הכתוב דרך קצרה‪ .‬מאימתי נידון הדבר בקצרת?‬
‫משיצטרך הענין לו ודאי‪:‬‬
‫דרך התלמוד לסדר יחד מאמרים מחכם אחד‪ ,‬אף על גב דלא שייכי‬
‫אהדדי‪ .‬ועיין באות [מ'] "מימרות"‪.‬‬
‫דרך הברייתות למדרש מחד קרא כמה דרשות‪ ,‬אף על גב דלא נפקא ליה‬
‫מהך קרא אלא חדא‪ ,‬ואידך‪ ,‬מקרא אחרינא נפקי‪ ,‬אלא אגב ריהטא‪,‬‬
‫דריש כולהו מחד קרא‪.‬‬

‫נתיב אות הה"א‪:‬‬

‫"הא דפלוני‪ ,‬לא בפירוש איתמר‪ ,‬אלא מכללא איתמר" –‬

‫‪40‬‬
 ‫הכי פירושו‪ :‬לאו בפירוש אמרה ממש‪ ,‬להא מילתא‪ ,‬אלא מכלל דבריו‬
‫שאמר במקום אחר שמעינן לה‪.‬‬
‫ולפעמים מקשה‪" :‬ואי מכללא‪ ,‬מאי הוי?" ‪ -‬פירוש‪" :‬הא‪ ,‬שפיר שמעינן‬
‫לה מכללא!" וזה‪ ,‬היכא דיש גריעות בכלל‪ ,‬אבל לא כשאומר‪" :‬לפי‬
‫האמת דקושטא‪ ,‬קאמר!"‪.‬‬
‫"הא‪ ,‬לא קשיא!" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬אם אין קושיא אחרת‪ ,‬אלא זו אינה קושיא!"‬

‫"הא דידיה‪ ,‬הא דרביה!" –‬

‫זמנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה‪ ,‬מתרץ הכי‪ ,‬כלומר‪":‬חדא‪,‬‬
‫סברא דנפשיה‪ ,‬חדא‪ ,‬סברה דרביה‪ ,‬וליה‪ ,‬לא דבירא ליה!" ופעמים‬
‫שמתרץ על כי האי קושיא‪" :‬תרי תנאי‪ ,‬ואליבא דפלוני!"‬
‫וכך מצינו תרי אמוראי‪ ,‬וכו'‪ ,‬ואין אחד משקר‪ ,‬דכל אחד סברא דידיה‬
‫קאמר‪ ,‬או דהאי‪ :‬פלוני חזר בו‪ ,‬והאחר לא שמע החזרה‪.‬‬
‫ופעמים‪ ,‬כשמקשה מתנא שאומר שני דברים מתהפכים‪ ,‬מתרץ‪" :‬הא‬
‫דידיה‪ ,‬וכו'" ‪ -‬פרק התערובות ע"ט‪.‬‬
‫"הוא תני לה‪ ,‬והוא אמר לה!" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬הוא קבלה מרבו‪ ,‬והוא פרשה מסברתו!" ועיין‪" :‬תני תנא‬
‫מקמיה דפלוני‪"...‬‬
‫"הואיל דגלי‪ ,‬גלי!" –‬
‫ויש דלא אמרינן כן‪.‬‬
‫פרק קמא דזבחים‪ ,‬ו'‪ ,‬ולקמן‪.‬‬
‫"הדר ביה ר' פלוני מההיא‪– "...‬‬
‫כן דרך הגמרא לתרץ ‪.‬‬
‫"הורה פלוני הלכה למעשה‪– "...‬‬

‫‪41‬‬
 ‫הכי פירושו‪" :‬הורה פלוני הלכה לעשות בה מעשה‪ ,‬וזה שכבר נמצא‪,‬‬
‫הלכה ואין מורים כן לעשות מעשה‪ ,‬משום דנפיק מיניה חורבא‪".‬‬
‫"הוראה לקולא" –‬
‫עיין‪" :‬סתם הוראה"‪ ,‬באות ס'‬
‫"היכא דאיכא למדרש‪ ,‬דרשינן!" –‬
‫והיכא דלא אשכחן למדרש דכוותיה מכל מקום לא פסיק דרשא דאידך‬
‫קראי‪ - .‬פרק קמא דבכורות ו'‪.‬‬
‫"הכא‪ ,‬במאי עסקינן?" ‪ -‬או‪" :‬הכי קאמר‪– "...:‬‬
‫דרכי התנאים לסתור דבריהם‪ ,‬ולא לפרש‪ ,‬ולזה אנו יכולים לדוחקן‪,‬‬
‫ולהוציאם ממשמעותם; אבל דרכי האמוראים לפרש‪ ,‬ולא לסתור‪ ,‬ולזה‬
‫אין אנו אומרים בשום פנים‪" :‬הכא‪ ,‬במאי עסקינן?" ‪ -‬או‪" :‬הכי‬
‫קאמר‪ ,"...:‬וכיוצא בזה‪ ,‬מהדוחקים שאומרים גבי התנאים‪ ,‬שהאמורא‬
‫היה לו לבאר ולפרש דבריו‪ ,‬ומדלא פירש דבר‪ ,‬משמען כפשוטן‪.‬‬
‫"הכל‪ ,‬לאתויי מאי?" –‬
‫לדרשא‪ ,‬כלומר‪ :‬לאתויי חידוש שלא היה בשמעתתא קמייתא דערכין‪.‬‬
‫אבל כשאומר‪" :‬כל‪ - "...‬זמנין דדריש מניה‪ ,‬וזמנין דלא דריש‪ ,‬כגון‪" :‬כל‬
‫מקום שאין מכניסין בו חמץ‪ ,‬אין צריך בדיקה‪ - "...‬ובגמרא‪'" :‬כל'‪,‬‬
‫לאתויי מאי‪ ,‬וכו'?" ‪ -‬וחדלו לספור‪ ,‬דלא דריש "כל"‪ ,‬ונראה דאותן‬
‫דמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא ד"כל"‪ ,‬אלא מייתורא דהך בבא‪.‬‬
‫"הכי השתא‪" - "...‬וכי עתה‪ ,‬כך מפרש‪"...‬‬
‫"הלכה כפלוני" –‬
‫דרשינן לה בפרקא‪ ,‬רוצה לומר‪ :‬ברבים‪.‬‬
‫וכל היכא דאמרינן‪" :‬מנהג כפלוני"‪ ,‬לא דרששינן לה בפרקא‪ ,‬אבל כי‬
‫אתו לקמן יחידים‪ ,‬מערינן להו‪.‬‬
‫והיכן דאמרינן‪" :‬נהגו"‪ ,‬אפילו אורויי נמילא מורינן‪ ,‬אבל אי עבדי‪ ,‬לא‬
‫מחינן להו‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫ריש פרק ד' דתענית ובברכות דף ל"ג‪" ,‬הלכה"‪ ,‬לדרוש ברבים‪" ,‬מטין"‪,‬‬
‫לורויי ליחיד‪" ,‬מודים חכמים בדבר"‪" ,‬נראין דברי פלוני"‪ ,‬לא לאורויי‬
‫ולא למהדר‪ ,‬אי עבדי ‪ -‬כן פירש רש"י‪.‬‬
‫"הלכה כפלוני" –‬
‫אומר פעמים תנא שקדם לו בזמן הרבה‪ ,‬ורוצה לומר‪"" :‬כשיטתו של‬
‫פלוני" ‪ -‬כמו בפרק "אין צדין"‪ ,‬רבי שמעון בן מנסיא וחביריו אמרו‪:‬‬
‫"הלכה כרבי מאיר" ‪ -‬וקא מתמה‪ ,‬והא‪ ,‬אינהו קשישי מיניה טובא! אלא‬
‫"בשיטת רבי מאיר" קאמר‪.‬‬
‫"אם הלכה היא‪ ,‬נקבל; הלכה‪ ,‬אני אומר" ‪ -‬רוצה לומר‪ :‬הלכה למשה‬
‫מסיני‪ ,‬וביבמות פרק "הערל"‪ ,‬דקצני התם‪" :‬אמר רבי שמעון‪ :‬קל וחומר‬
‫וכו'" ‪ -‬דמשמע דאי אפשר שיהיה הלכה למשה מסיני‪ ,‬דאם כן לא הוה‬
‫פליג עליה רבי יהודה בברייתא‪ .‬ורוצה לומר שכך שמע מרבו‪ ,‬וכן כתבו‬
‫התוספות‪.‬‬
‫"הלכה למשה מסיני" –‬
‫הם דברים שאין להם רמז במקרא‪ ,‬ואינו נקשה בו‪ ,‬וא"א להוציאו בדרך‬
‫מדרכי הסברא עליו לבדו‪ ,‬נאמר‪" :‬הלכה למשה מסיני"‪ .‬ואם יקשו‪:‬‬
‫"'שעורין'‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪ ,‬ונרמזו בפסוק" "ארץ חטה ושעורה‬
‫וכו'"" ‪ -‬התשובה‪ :‬שאין שלשעורין עיקר להוציאם בדרך סברא‪ ,‬ואין‬
‫להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת הפרשה לזה הפסוק כדי שיהא‬
‫נזכר‪ ,‬ואינו מענין הכתוב‪ ,‬וזה ענין מה שאמרו‪" :‬קרא אסמכתא בעלמא"‪.‬‬
‫כן כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות לסדר זרעים (קודם‪ ,‬החלק‬
‫הא'‪" ,‬פירושים מקובלים וכו'") ואמר להביא שם בכלל רוב הדינין‬
‫שנאמר בהם "הלכה למשה מסיני" ואפשר שיהיה הכל‪ ,‬אלא קצות‬
‫דבריו‪ ,‬ולך ל"ב לדעת‪ ,‬ועיין במקומו‪.‬‬
‫וראיתי אחר כך לכותבם‪ ,‬ואלו הם‪:‬‬
‫א'‪ .‬לוג שמן לתודה‪ ,‬ורביעית יין לנזיר‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ב'‪ .‬אחד עשר יום שבין נדה לנדה‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ג'‪ .‬שעורין‪ ,‬חציצין ומחיצין‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ד'‪ .‬ערבה וניסוך המים‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬

‫‪43‬‬
‫ה'‪ .‬תפילין על הקלף‪ ,‬מזוזה על דוכסוסטוס וספר תורה על הגויל‪" ,‬שין"‬
‫של תפילין וקשר תפילין ורצועות שחורות‪ ,‬ותפילין מרובעות‪ ,‬הלכה‬
‫למשה מסיני‪.‬‬
‫ו'‪ .‬מעברתא של תפילין‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ז'‪ .‬נכרכות בשערן ונתפרות בגידים‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪ .‬ח'‪ .‬כתיבת ספר‬
‫תורה בדיו‪ ,‬ושרטוטו‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ט'‪ .‬פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫י'‪ .‬העושה שדהו שני מיני חטין ‪ -‬אם עשאן גורן אחד ‪ -‬נותן פאה אחת‪,‬‬
‫שתי גרנות‪ ,‬נותן שתי פאות‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫י"א‪ .‬זרעוני גנה שאינן נאכלין‪ ,‬מצטרפין אחד מארבע ועשרים בנופל‬
‫לבית סאה‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫י"ב‪ .‬עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית בית סאה‪ ,‬חורשין כל בית סאה‬
‫בשבילן‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫י"ג‪ .‬עגול של דבלה שנטמא מקצתו‪ ,‬תורמים מן הטהור שיש בו‪ ,‬הלכה‬
‫למשה מסיני‪.‬‬
‫י"ד‪ .‬החזן רואה מהיכן התינוקות קורין‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫ט"ו‪ .‬האשה חוגרת בסינר‪ ,‬בין מלפניה‪ ,‬בין מלאחוריה‪ ,‬הלכה למשה‬
‫מסיני‪.‬‬
‫ט"ז‪ .‬ביין התירו לערב קשה ברך‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫י"ז‪ .‬עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית‪ ,‬הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫והם י"ח מימרות‪ ,‬הזכירו בהם "הלכה למשה מסיני"‪ .‬וכדומה‪ ,‬תמצא‬
‫שכתב רש"י בסוכה על גוד ולבוד‪:‬‬
‫י"ח‪( .‬גוד ולבוד) הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫"הלכתא למשיחא" –‬
‫הכי פריך‪ ,‬ובתמיהא קרינן ליה כשאין צורך לאותה הלכה לזמן הזה‪,‬‬
‫אלא לכשיבוא משיח‪ ,‬ואז יברר הדין‪.‬‬
‫ופרש רש"י שהא דקא מתמה‪ ,‬היינו אקביעות הלכה‪ ,‬אבל על הלימוד‪,‬‬
‫לא מתמה‪ ,‬שודאי תורה היא‪ ,‬וצריך ללמוד; ופעמים אומר‪" :‬דרוש‪ ,‬וקבל‬
‫שכר"‪.‬‬
‫(וכמו כן על שור סיני‪ ,‬ודברים שהיו לפי שעה‪ ,‬ולא לדורות‪).‬‬
‫"הניחא לר' פלוני" –‬

‫‪44‬‬
‫בכולה גמרא לא אמרינן‪" ,‬הא ניחא לר"פ האי פרוקא"‪ ,‬אלא "לר"פ לאו‬
‫פירוקא הוי"‪ ,‬אבל היכא דאיכ לאותוביה מגופיה דמתניתין או ברייתא‪,‬‬
‫לא קאמר‪" :‬הניחא לפלוני‪ ,‬אלא לפלוני‪ ,‬מאי איכא למימר?" ‪ -‬פרק קמא‬
‫דקדושין‪" :‬הניחא לרב ששת‪ ,‬דאמרי‪" :‬פרי נמי עבדי חליפין‪ ,‬וגו'"‪,‬‬
‫בריש הגמרא דחליפין‪.‬‬
‫הפסקות הרבה בתורה חלוקות זו מזו‪ ,‬כדי שלא יתערב ענין לענין‬
‫ופרשה לפרשה‪ ,‬ורובם על ידי הריוח‪ ,‬כגון בסוף פנחס‪" :‬ויאמר משה"‪,‬‬
‫בין נדרי מזבח דלעיל‪ ,‬ובין נדרי איסור דבתריה‪ ,‬ויש שכותב תיבה‬
‫להפסיק הפסוק אף על פי שיש נקודות הפיסוק‪ ,‬כגון‪" :‬כל אשה יודעת‬
‫איש למשכב זכר‪ ,‬הרוגו"‪ ,‬אלא להפסיק שלא יתערב עם‪" :‬כל הטף‪,‬‬
‫החיו" ‪ -‬אלא בהפסק הטעם‪ ,‬והיינו‪ ,‬פיסוק טעמים‪ .‬בפרק קמא דחגיגה‪.‬‬
‫"היקש מקיש זה לזה‪ ,‬וכו" –‬
‫עייו באות ג'‪" ,‬גזרה שוה"‪.‬‬
‫"השתא דאתית להכי" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬כיון שבאת לתרץ כן‪ ,‬האי תשובה עצמה תהיה לעזר‪".‬‬
‫"הואיל" –‬
‫אי אמרינן או ליתא‪ ,‬ביצה כ"א‪ ,‬ולעיל‪.‬‬

‫נתיב אות הוא"ו‪:‬‬

‫"ואמרי לה" –‬
‫לישנא אחרינא הוא‪ ,‬כמו‪" :‬אמר אביי‪ ,‬ואיתימא‪ ,‬רב פפא"‪ ,‬ודכותא‬
‫טובא‪ .‬רוצה לומר‪ :‬אמר פלוני‪ ,‬ואיכא מאן דאמר דלאו פלוני אמרה‪,‬‬
‫אלא פלוני‪.‬‬
‫"ואמרי לה כדי" –‬

‫‪45‬‬
 ‫לשון חנם‪ ,‬רוצה לומר‪" :‬איכא מאן דאמר להא מלתא בלא גברי‪ ,‬אלא‬
‫סתמא קאמר לה‪ ".‬וכן הוא פירש "כדי נסבא" ‪ -‬רוצה לומר‪" :‬חנם"‪.‬‬

‫"ואו" ‪ -‬במקום "או"‪ ,‬כמו‪" :‬חלץ ועשה מאמר"‪ ,‬רוצה לומר‪" :‬או עשה"‪,‬‬
‫וכן דרך המקראות‪ .‬וכן יש "שין" במקום "ויו" בפרק קמא דביצה‪:‬‬
‫"שאפר כירה מוכן הוא"‪ ,‬והוא מסיק‪" :‬ואפר כירה‪ ,"...‬וכן הרבה‪.‬‬
‫"ואם איתא" –‬
‫דמקשה‪ .‬פעמים מצינו דהכי הלכתא‪ .‬בתחילת פרק המדיר‪ ,‬דף ע' ‪" :‬אם‬
‫איתא לדרב הונא"‪ ,‬והכי הלכתא‪ ,‬דקאמר בפרק "שני דייני גזרות"‪ ,‬דף‬
‫ק"ז‪" :‬והלכתא כרב הונא‪ ,‬דאמר‪ ,‬וכו'"‬
‫"ודקארי לה‪ ,‬אמאי קרי לה? –‬
‫כל דתקון רבנן‪ ,‬כעין דדאורייתא תקון!" אומר הכי כשמתרץ‪" :‬אנא‬
‫אמינא דאורייתא‪ ,‬ואת אמרת דרבנן‪ ,‬דלא דמי דאורייתא לרבנן‪.‬‬
‫והמקשה שהקשה מאיסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא‪ ,‬אמאי? ‪ -‬שהיה‬
‫סבור לדמות משום דכל דתקון רבנן‪ ,‬וכו'" והכי אמרינן בהדיא פרק‬
‫קמא דיבמות‪ ,‬ועיין באות קוף‪" :‬קארי‪ ,‬ודקרי לה‪ ,‬וכו'"‬
‫"ודלמא‪ ,‬כוליה להכי הוא דאתא" –‬
‫כלומר‪ :‬לחדא מנייהו‪ ,‬ומני ליה תרוייהו? פירוש דסוגיית הגמרא בהרבה‬
‫מקומות‪ ,‬כשדורש תרי מילי מחד קרא מקשה כן‪ ,‬ומשני‪" :‬אם כן‪ ,‬לכתוב‬
‫קרא וכו'"‪ .‬ופעמים‪ ,‬אומר על כי האי קושיא‪" :‬מכדי שיקולים הם‪ ,‬הי‬
‫מינייהו מפקת?" וראה "מכדי שקולים הם"‪ ,‬באות מ'‪.‬‬
‫"ודלמא" –‬
‫אף על גב דכשאומר "דלמא" הוא לשון ספק‪ ,‬יש הרבה מקומות שהם‬
‫אמת‪ ,‬וכן כתב הר"ן‪" :‬אף על גב דקאמר "ודלמא"‪ ,‬קושטא דמלתא‬
‫נקט!"‬
‫"והא‪ ,‬אינהו קשישי מיניה טובא! אלא אמרו בשיטת רבי מאיר" –‬
‫‪46‬‬
 ‫הכי קאמר בפרק "אין צדין"‪ ,‬דף כ"ו‪" :‬רבי שמעון וחביריו אומרים‪:‬‬
‫"הלכה כרבי מאיר!"" ומקשה דתנאים שאומרים‪" :‬הלכה כפלוני!" ‪-‬‬
‫שהם היו קודמים לו בזמן‪ ,‬ומשיב שאמרו בשיטה שאמר אחר כך התנא‪.‬‬
‫ועיין "הלכה כפלוני"‪.‬‬
‫"וחכמים אומרים" –‬
‫מצינו דלא קאי אכל מה דאייתי ברישא‪ ,‬וקאמרי בגמקא‪" :‬כי קאמרי‬
‫רבנן אשארא‪ ".‬וכן מעשה שמביא בסיפא‪ ,‬לא קיימא אלא ארישא‪ ,‬דאי‬
‫אסיפא‪ ,‬ומעשה לסתור הוא‪.‬‬
‫"ולדידך‪ ,‬מי ניחא?" –‬
‫כשמקשה הגמרא לחברו וגם לדידיה קשיא‪ ,‬אומר כן‪ .‬ופעמים דמצי‬
‫למפרך‪ ,‬זה‪" :‬ולטעמיך‪ - "...‬ולא פריך‪ ,‬וזה בגמרא‪ ,‬אין מספר‪.‬‬
‫"ולטעמיך" או "לדידך" –‬
‫החילוק הוא שכשהקושיא עצמה שהקשה לו‪ ,‬קשה גם למקשה‪ .‬אומר‪:‬‬
‫"ולדידך‪ ,‬מי ניחא?" אבל כשאין קשה לו אותה קושיא‪ ,‬אלא אחרת‪,‬‬
‫אומר‪" :‬ולטעמיך‪"...‬‬
‫"וליה‪ ,‬לא סבירא ליה‪– "...‬‬
‫מצינו דאוקי אמורא ברייתא בהך טעמא דלא סבירא ליה‪ ,‬והוא מצי‬
‫לאוקמה בענין אחד דסבירא ליה הכי‪.‬‬
‫"ומטונך ‪ -‬רוצה לומר‪:‬‬
‫"ממשאך שאתה בא להשיב עלינו אני משיבך תשובה!" ‪ -‬בריש ראש‬
‫השנה‪.‬‬
‫"וסברוה" ‪ -‬עיין‪:‬‬
‫"קא סלקא דעתך"‪ ,‬באות ק'‪.‬‬
‫"ורמינהי" ו"הוינן" –‬

‫‪47‬‬
 ‫עיין באות מ' ‪ ,‬וגם "והתנן" ו"התניא"‪.‬‬
‫"ותנא מייתי לה מהכא" –‬
‫כלומר‪ :‬מה שהאמורא מוכיח ממקום אחד‪ ,‬התנא מוכיח ממקום אחר‪.‬‬
‫וצריך לומר שהאמורא לא שמיע ליה הברייתא‪( .‬חגיגה ט')‬
‫"ותיפוק ליה" –‬
‫הוא שמקשה‪" :‬למה לי טעם זה בדבר זה? תיפוק ליה מטעם יותר‬
‫פשוט!" או כשיש ב' או ג' טעמים‪ ,‬אומר‪" :‬ותיפוק ליה משום חד טעמא!‬
‫למה לי תרתי?" ויש "ותיפוק ליה" אחר‪ ,‬שמכחיש הדין‪ ,‬כלומר‪" :‬אם‬
‫מטעם זה אתה מתיר‪ ,‬תיפוק ליה מטעם אחר‪ ,‬ויהיה אסור!" ‪ -‬פרק קמא‬
‫דחולין‪ ,‬דף ח'‪.‬‬

‫נתיב אות הזי"ן‪:‬‬

‫"זה הכלל‪ ,‬לאתויי מאי? לאתויי האי דפלוני!" –‬

‫ואין להקשות‪" :‬פלוני מתניתא אתא לאשמועינן דהא מתניתין לא‬
‫מיפרשא בהדיא‪ ,‬ולא ידעינן זה הכלל‪ ,‬אי לאו דרב פלוני!"‬

‫"בין זה‪ ,‬ובין זה" ‪ -‬או‪" :‬אחד זה‪ ,‬ואחד זה" ‪ -‬או‪" :‬לאו זה‪ ,‬ולאו זה" –‬
‫אין לדקדק‪" :‬למה לי סיפא? מרישא שמעינן לה!" ‪ -‬דאורחא דתנא הוא‪,‬‬
‫אף על פי דהוי מילתא דפשיטא‪ ,‬ומיהו בריש מ"ק דקתני "בין ובין"‪,‬‬
‫ומדקדק הגמרא‪ ,‬ודייק התם‪" :‬השתא‪ ,‬ממעיין שיצא בתחילה‪ ,‬אמרת‪:‬‬
‫'משקין'‪ ,‬ממעיין שלא יצא בתחילה‪ ,‬לא כל שכן?! ‪ -‬ושמא‪ ,‬והואיל ויש‬
‫לו טעם‪ ,‬מפרש!"‬

‫‪48‬‬
 ‫"'זו'‪ ,‬ואין צריך לומר‪' :‬זו קתני'" –‬
‫כשהתנא נקיט מלתא דרבותא ברישא‪ ,‬והדר‪ ,‬מוסיף עלה מלתא‬
‫דפשיטא‪ ,‬ומקשה התלמוד‪" :‬למה לי סיפא? מרישא אשמועינן!" ‪ -‬אז‬
‫מרץ "'זו!'‪ ,‬ואין צריך לומר‪' :‬זו קתני!'"‬
‫ועיין באות ל'‪.‬‬

‫"זכר לדבר‪ ,‬אף על פי שאין ראיה לדבר" ‪ -‬פירוש‪ :‬מפני שאינו מוכיח‬
‫לגמרי‪ ,‬אומר כן‪ .‬או רוצה לומר‪" :‬משום דדברי תורה‪ ,‬מדברי קבלה לא‬
‫ילפינן!"‬

‫נתיב אות החי"ת‪:‬‬

‫"חדא דשמעינן מניה תרתי קא בעו מניה" –‬

‫זה דרך האמורא למבעי בעיא חדא דשמעינן מינה תרתי לפי תשובת‬
‫המשיב‪ ,‬ובאופן אחר היה יכול לשאול‪.‬‬
‫"חדא ועוד" –‬
‫קאמר פ' כל המנחות צ"ה שמצינו שהברייתא מפרשא טעמא דמלתא‪.‬‬
‫"חידוש הוא‪ ,‬ומחידוש לא ילפינן!" –‬
‫כדאיתא פ' "אלו עוברין‪ ,‬דף מ"ה"‪" :‬בשר בחלב חידוש הוא‪ ,‬ומחידוש‬
‫לא ילפינן!" וכן פרק קמא דמכות‪ ,‬דף ד'‪" :‬קנס חידוש הוא‪ ,‬ומחידוש לא‬
‫ילפינן לממונא!"‬

‫‪49‬‬
‫כינויי החכמים ‪ -‬תנאים ואמוראים אשר לא נקבו בשמות‪:‬‬

‫כשאמר "אחרים אומרים" –‬

‫הוא רבי מאיר‪ .‬וכן כשאומר‪" :‬יש אומרים"‪ ,‬הוא ר' נתן‪ .‬והעלו להם אלו‬
‫השמות משום מעשה שהיה בסוף הוריות‪.‬‬
‫ואם נמצא דפליגי "אחרים" ור' מאיר‪ ,‬הוא כשהיה ר' מאיר אומר בשם‬
‫אלישע בן אבויה‪ ,‬שנקרא "אחר"‪ .‬אז אומר בשם "אחרים" (בקומות‬
‫משונים)‪.‬‬
‫והתוספות כתבו‪" :‬הך 'אחרים'‪ ,‬אין זה רבי מאיר‪"...‬‬
‫והכי נמי‪ ,‬איכא טובא "יש אומרים" דאינו ר' נתן (בתרא ט"ו שם‪ ,‬ל"ו‬
‫"המוכר"‪ ,‬צ"ג)‬
‫כל מקום שאתה מוצא "משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר'‬
‫עקיבא"‪ ,‬מוכח בעירובין שהוא רבי מאיר‪ ,‬ששמש את שניהם בישיבה‪.‬‬
‫כל היכא דאיכא‪( :‬בפ"ק דשנהדרין דף י"ז)‬
‫"הדנין לפני חכמים" ‪ -‬הם‪ :‬שמעון בן עזאי‪ ,‬ושמעון בן זומא‪ ,‬וחנן‬
‫המצרי‪ ,‬וחנניה‪.‬‬
‫"רבותינו שבארץ ישראל" ‪ -‬רבי אחא‪.‬‬
‫"רבותינו שבבבל" ‪ -‬רב ושמואל‪.‬‬
‫"למדים לפני חכמים" ‪ -‬לוי מרבי‪.‬‬
‫"דייני גולה" ‪ -‬קרנא‪.‬‬
‫"דייני ארץ ישראל" ‪ -‬ר' אמי ור' אסי‪.‬‬
‫"דייני דסורא" ‪ -‬רב הונא ורב יצחק‪.‬‬
‫"דייני דפומבדיתא" ‪ -‬רב ושמואל‪.‬‬
‫"דייני דנהרדעא" ‪ -‬רב אחא בר מניומי‪.‬‬
‫"סבי דסורא" ‪ -‬רב הונא ורב חסדא‪.‬‬
‫"סבי דפומבדיתא" ‪ -‬עינא ואבימי בני רחבה‪.‬‬
‫"אמוראי דפומבדיתא" ‪ -‬רבה ורב יוסף‪.‬‬
‫"אמוראי דנהרדעא" ‪ -‬רב חמא‪.‬‬
‫‪50‬‬
 ‫"אמרי בבי רב" ‪ -‬רב המנונא‪.‬‬
‫"אמרי במערבא" ‪ -‬רבי ירמיה‪.‬‬
‫"אמרו עליו במערבא" ‪ -‬רבי חנינא‪.‬‬
‫"שלחו מתם" ‪ -‬רבי אליעזר‪( .‬ביצה דף ב')‬
‫"סיני הוא" ‪ -‬רב יוסף‪ ,‬שהיה בקי‪.‬‬
‫"ועוקר הרים" ‪ -‬רבה חבירו‪ ,‬שהיה חריף (הוריות י"ג)‪.‬‬
‫"קטינא חריך שקי"‪ ,‬הוא רבי זירא‪ ,‬שהיה איש קצר‪ ,‬ופעם נחרכו שוקיו‬
‫(הפועלים‪ ,‬פ"ה)‬
‫"רבא" ‪ -‬חברו של אביי‪ ,‬ב"אלף"‪ ,‬בלי דגשות ה"בית"‬
‫"רבה" ‪ -‬חברו של רב יוסף‪ ,‬ב"הא" ‪ -‬בדגשות ה"בית"‪.‬‬
‫והוא רבו של אביי ושל רבא‪ ,‬ונקרא "אביי" שלא שלא שלרותו בשם‬
‫אביו‪ ,‬שהיה "רבה בר נחמני"‪ .‬וי"א דעיקר שמו "אביי"‪ ,‬ונקרא "נחמני"‬
‫על שם שגדלו "רבה בר נחמני"‪ ,‬שהיה יתום ולמדו תורה‪( .‬הוריות י"ג‬
‫ברש"י‪ ,‬ור"ת‪" :‬אשר בך ירחם יתום‪)".‬‬
‫"רבה בר אחוה דרבי חייא" ‪ -‬דאיהו בר אחתיה דרבי חייא‪ ,‬כדאיתא פ"ק‬
‫דפסחים‪ .‬ועיקר שו "אבא" (ראשית הגז קל"ז‪ ,‬ורש"י; ופרק שלשה‬
‫שאכלו מ"ז‪ ,‬ותוספות פרק חזקת נ"ח)‪.‬‬
‫ותלמידיו קורין לו "רב"‪ ,‬ורבי חייא קורא לו "בר פחתי"‪ ,‬כלומר‪" :‬בן‬
‫נשיא"‪ ,‬והיה קורא לו לרבי חייא "חביבי" (פרק השוחט‪ ,‬ל"ב)‪ ,‬כלומר‪:‬‬
‫"יקירי ואוהבי"‪ ,‬או "דודי"‪.‬‬
‫"שמואל" ‪ -‬היו קורין לו "אריוך"‪ ,‬על שם שהלכה כמותו בדיני‪,‬‬
‫ו"אריוך" מלך היה‪ ,‬ו"דינא דמלכותא‪ ,‬דינא"‪.‬‬
‫אי נמי‪ ,‬משום דכתיב‪" :‬אריך‪ ,‬מלך אלסר" ‪ -‬כלומר‪ :‬היה מלך בכולהו‬
‫מילי‪ ,‬אלא באיסור‪ ,‬דלית הלכתא כותיה‪.‬‬
‫וכן קורין לו "שבור מלכא" (חכמת רב ב"אלו טריפות" פ"ד‪ ,‬ו"ראשית‬
‫הגז" ק'‪ ,‬ושל שמואל פ' אלו טריפות‪ ,‬נ"ט)‪.‬‬
‫ושמואל היה רגיל לקרוא לרב יהודה "תלמיד שיננא"‪ ,‬רוצה לומר‪:‬‬
‫"חכם מחודד"‪.‬‬
‫"קהילא קדישא"‪ ,‬הם‪:‬‬
‫רבי שמעון בן מנסיא‪ ,‬ורבי יוסי בן משולם ("מקום שנהגו" כ"ד‪ ,‬ופרק‬

‫‪51‬‬
 ‫ד' כתובות‪ ,‬מ"ג)‪ ,‬שהיו משלימים ימותם שליש בתורה‪ ,‬שליש בתפילה‪,‬‬
‫שליש במלאכה‪.‬‬
‫"בנן של קדושים"‪,‬‬
‫הוא ר' מנחם בר סימון‪( ,‬פרק "כל כתבי"‪ ,‬דף קי"ח) דלא הוה מסתכל‬
‫אפילו בצורה דזוז‪.‬‬
‫"רבי יהודה הנשיא" –‬
‫הוא רבינו הקדוש‪ ,‬שחיבר המשנה‪ .‬ויאכא אחרינא‪" ,‬ר' יהודה נשיאה"‪,‬‬
‫ואמורא היה‪.‬‬
‫כל "רב" ו"מר"‪ ,‬מבבל; וכל "רבי"‪ ,‬מארץ ישראל‪ ,‬לפי שבארץ‬
‫ישראל היו סומכים לדון דיני דיני קנסות‪.‬‬
‫וזה שתמצא בהרבה מקומות "רב זירא" ו"רבי זירא" ‪ -‬שקודם שעלה‬
‫לארץ ישראל נקרא "רב"‪ ,‬ואחר שעלה ונסמך‪ ,‬נקרא "רבי זירא"‪.‬‬
‫ולא מצינו מחכמי המשנה מי שנקרא "רב" ו"מר"‪.‬‬
‫"רב מרי בר רחל" –‬
‫["רחל"] בת שמואל הייתה‪ ,‬ונשבית‪ ,‬ונישאת [ל]נכרי‪ ,‬ונתגייר ושמיה‬
‫"איסור גיורא"‪ ,‬ורב מארי הורתו שלא בקדושה היתה‪ ,‬ויחסוהו על שם‬
‫אמו משום כבודו‪.‬‬
‫"תקנה" סתם‪ ,‬היא תקנת עזרא‪.‬‬
‫(סתם ר"ג במשנה‪ ,‬לרש"י‪ :‬בן ר"י; ולתוספות‪" ,‬דיבנה"‪ ,‬חבר חבר לרבי‬
‫יהושע‪ - .‬חולין ו')‬
‫כל "פלוני ופלוני" סתם‪ ,‬וסתם מתניתין‪ ,‬וכו' ‪ -‬עיין בערך "סתם"‪ ,‬באות‬
‫ס'‪.‬‬
‫"חסורי מחסרא‪ ,‬והכי קתני" –‬
‫אומר התלמוד כשמגיה המשנה ומוסיף בה דברים‪ ,‬ודוקא יכול להוסיף‬
‫משום דאדם טועה בגירסא לחסר דבר על ידי שכחה‪ ,‬אבל להחליף דבר‬
‫בהפכו‪ ,‬לא‪.‬‬
‫‪52‬‬
 ‫נתיב אות הטי"ת‪:‬‬

‫"ולטעמיך" –‬
‫עיין באות הויו‪ ,‬ושם כתוב ומבואר זה‪.‬‬

‫"טונך" ‪ -‬ו"מטונך" –‬
‫עיין שם‪ ,‬לעיל‪.‬‬

‫נתיב אות היו"ד‪:‬‬

‫"'יהודה'‪ ,‬ועוד לקרא" –‬

‫כשמביא ראיה מקרא והדר ממעשה‪ ,‬מקשה הגמרא‪ ,‬ואומר‪" :‬וכי מאחר‬
‫דממקרא נפקא‪ ,‬מעשה למה לי? וכי פסוק צריך סיוע ממנהג יהודה?"‬
‫" יתיב פלוני גבי פלוני‪ ,‬ויתיב פלוני גבייהו" –‬
‫מזכירו כן לפי שהורה להם דבר חידוש‪.‬‬
‫"יתיב פלוני קמיה דפלוני‪ ,‬וקאמר‪– "...‬‬
‫לא אמר הכי אלא במקום שחולק עליו‪ ,‬או שהיה הוא אומר‪.‬‬

‫‪53‬‬
 ‫נתיב אות הכ"ף‪:‬‬

‫"כביכול" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬התורה ניתנה בכ"ב אותיו יכולה לומר דבר זה‪ ,‬אבל לנו‬
‫אי אפשר לאומרו לפי שדבר קשה הוא ‪!",‬ואי נמי ‪,‬נוטריקון כתוב‬
‫בתורה‪ ,‬כאמרם‪" :‬אלמלא מקרא כתוב‪ ,‬אין הפה וגו ‪'",‬ולרוב משתמשים‬
‫בזה הלשון בדברים שאינם דרך כבוד כלפי מעלה‪ ,‬כמו" ‪:‬כי חזק הוא‬
‫ממנו ‪!",‬כביכול כלפי מעלה אמרו‪ ,‬וכן הרבה‪.‬‬
‫"כדברי פלוני" –‬
‫כל היכא דקתני הכי‪ ,‬מפני שאותו תנא לא אמר דבר זה בפירוש‪ ,‬אלא‬
‫למדוהו מתוך דבריו שאומר במקום אחר‪ ,‬כמו בפ"ט דטהרות‪" :‬כדברי‬
‫בית שמאי‪ ,‬ולמדו זה מקרא‪ ,‬דתניא‪" :‬חבית של זיתים"‪ ,‬וכו'‪ .‬ומקבלים‬
‫טומאה משיזיעו‪ ,‬לדבריו‪.‬‬
‫"כדי לאכול בו"‪ ,‬או "כדי לאכול בהם" –‬
‫אינו אלא כדי לאכול בו הלפתן‪ ,‬כאדם שטובל ואוכל‪ ,‬דהיינו שיעור‬
‫מועט; אבל מקום ששנינו "כדי לאכול הימנו"‪ ,‬או "כדי לאכול מהן"‪,‬‬
‫אינו אלא מהן עצמם‪ ,‬שתי סעודות‪.‬‬
‫"כדי נסבא" –‬
‫כלומר‪" :‬בחינם לקח משנתנו דבר זה‪ ,‬ואגב רהטא"‪ ,‬כמו בפרק קמא‬
‫דראש השנה‪" :‬פסח‪ ,‬כדי נסבא"‪.‬‬
‫"כדי" –‬
‫עיין באות ויו "ואמרי לה כדי‪"...‬‬
‫"כולי עלמא לית להו מלתא דהך אמורא!" –‬
‫דמהדרינן‪ .‬אשכחן‪ ,‬כדמקשינן‪" :‬לימא כתנאי!" דדחיקא ליה‪ ,‬איך יאמר‬
‫התנא דבר דלא ככולי עלמא? ‪ -‬וקא מהדר‪" :‬אפילו כחד לא אתי!"‪ ,‬דלא‬
‫אתי אמורא כשום אחד מהם‪".‬‬
‫‪54‬‬
 ‫"כחא דהיתרא‪ ,‬עדיף!" –‬
‫ומצינו דפריך לפלוג אתרוויהו‪ ,‬בריש ביצה‪" :‬אדמיפלגי בביצה‪ ,‬לפלוג‬
‫בתרנגולת! וכי תימא ''כחא דהיתרא עדיף'‪ ,‬ליפלוג בתרוייהו‪ ,‬ולתני‪:‬‬
‫תרנגולת‪ ,‬היא וביצתה‪ ,‬וכו'"‪.‬‬
‫ויש מחלקין‪" :‬היכא שהלשון ארוך‪ ,‬אין לאשמועינן תרוויהו‪ ,‬אבל היכא‬
‫דהלשון קצר‪ ,‬להודיעך כח האוסר והמתיר‪ ,‬אומר שתיהם!"‬
‫ויש אומרים דבביצה דוקא פריך הכי‪ ,‬משום שתרנגולת וביצתה חד‬
‫מלתא היא‪.‬‬
‫"כיוצא בו‪ ,‬במקום אחר" –‬
‫מידה נזכרת על השלש עשרה מידות‪ .‬עיין באות [ ש ] "שני כתובים"‪,‬‬
‫וכן "פרט וכלל ופרט" עיין לקמן‪ ,‬ואינן מהמידות שלשים ושתים‪.‬‬
‫"כלל גדול" ‪ -‬כל מקום שאומר כן‪ ,‬הוא משום חומרא באותו דבר‪ ,‬כמו‪:‬‬
‫"כלל גדול בשבת‪"...‬‬
‫"כלל שאחריו מעשה" –‬
‫ואינו אל פרטו של ראשון‪ .‬כיצד? "ויברא אלהים את האדם" ‪ -‬הרי זה‬
‫כלל‪ ,‬ואחר כך פרט את המעשה‪" :‬וייצר ה' אלהי'"‪" ,‬ויפל"‪" ,‬ויבן" ‪-‬‬
‫השומע סבור שהוא מעשה אחר‪ ,‬ואינו אלא פרטו של ראשון‪.‬‬

‫‪55‬‬
 ‫כללי פסקי ההלכות‪:‬‬

‫כל סתם משנה‪ ,‬הלכה כסתם‪.‬‬

‫סתם‪ ,‬ואחר כך מחלוקת ‪ -‬אין הלכה כסתם‪.‬‬
‫מחלוקת‪ ,‬ואחר כך סתם ‪ -‬הלכה כסתם‪.‬‬
‫משום דכיון דמייתי מחלוקת ברישא והדר סתם לן כחד‪ ,‬משמע דקמו‬
‫רבנן בטעמייהו‪ ,‬וסתם לן רבי כותיה‪ ,‬והלכה כמותו‪.‬‬
‫והני מילי בחדא מסכתא (פ' מצות תליצה) אבל בתרתי מסכתי לא‪ ,‬דק"ל‬
‫אין סדר למשנה כלומר‪" :‬סדרא דמתניתין‪ ,‬לאו דוקא" (תוספות פי'‬
‫השוחט) והני מילי לענין מחלוקת ואח"כך סתם‪ ,‬מפני שרבי לא היה‬
‫שונה לתלמידיו אלא במקום שלבם חפץ‪.‬‬
‫אבל כשסדר המשניות‪ ,‬על הסדר; וצריך טעם למה נשנית כל מסכתא‬
‫אחר שלפניה‪.‬‬
‫וכלא נזיקין חדא מסכתא וכן פי' נזיקין תלתא בבי‪:‬‬
‫סתם במשנה‪ ,‬ומחלוקת בברייתא‪ ,‬הלכה כסתם משנה‪ ,‬אבל מחלוקת‬
‫במתניתין וסתם בברייתא‪ ,‬לא‪.‬‬
‫(ריש ביצה‪ ,‬ברש"י) דאם רבי לא שנאה‪ ,‬רבי חייא מנין ליה?‬
‫ופעמים פוסק הגמרא כסתם ברייתא‪ ,‬ואע"ג דסתם משנה פליג עליה‪,‬‬
‫וכגון דאשתכח בברייתא האי דתנן במשנה בשם יחיד‪.‬‬
‫"אין למדין הלכה מפי משנה" –‬
‫(פרק ד' מנידה) פירוש‪" :‬כל מקום שאנו מוצאים במשנה "והלכה‬
‫כדבריו" ‪ -‬אין למדין ממנה לעשות בה מעשה‪ ,‬ולעולם אין סומכים על‬
‫פסק המשנה‪ ,‬עד שיאמרו אנשי הגמרא שהיא הלכה‪ ,‬ויורו בה!"‬
‫"כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא‪ ,‬הלכה היא" –‬
‫(פ"ק דע"ז) כלומר‪" :‬כל דבר ששונה גבי הלכה פסוקה‪ ,‬ואותו דבר לא‬
‫שייך גבה‪ ,‬ואינו ענין לה‪ ,‬ודאי לא תניא בהדה אלא משום פסוק הלכה‪,‬‬
‫שפוסק התנא והולך עם כל אלו לומר שהלכה בזה כמו בזה‪ ,‬דהלכתא קא‬
‫פסיק‪ ,‬ואזיל‪".‬‬
‫‪56‬‬
 ‫"כל דתני בבחירתא‪ ,‬הלכה כותיה!"‬
‫(פרק "האיש המקדש")‬
‫ו"בחירתא" היא מסכת עדויות‪ ,‬ונקראה כך משום דכל עדות שהעידו‬
‫בה‪ ,‬אמת ודבר ברור‪.‬‬
‫וביום שמינו את רבי אלעזר‪ ,‬נתקנה אותה מסכתא‪ ,‬כדאמרינן פרק‬
‫"תפילת השחר"‪" :‬תאנא‪ :‬ועדויות בו ביום תקנום‪ ,‬ולא היתה הלכה‬
‫בבית המדרש שלא פירשוה!""‬
‫"כל עדות‪ ,‬הלכה היא!" –‬
‫פרק קמא דחולין‪ ,‬כגון‪" :‬העיד רבי פלוני‪ - "...:‬ויש אומרים ד"דוקא‬
‫עדות דלבתר מחלקת‪ ,‬אבל עדות גרידא‪ ,‬לא!" ‪ -‬וכן כל "באמת אמרו"‪,‬‬
‫הלכה היא (פרק הזהב)‪.‬‬
‫מסורת בידינו וביד כל ת"ח‪ ,‬שכל מקום ששנינו בראש הפרק‪" :‬אמר‬
‫רבי פלוני" ‪ -‬כך הוא הלכה‪ .‬וכל מקום ששנינו בראש הפרק‪" :‬רבי פלוני‬
‫אומר" ‪ -‬אינה הלכה‪.‬‬
‫וכיוצא בזה בגמרא‪ ,‬שכל מקום שאומר "תנא דבי ר' ישמעאל"‪ ,‬כך‬
‫הלכה; וכל מקום שאומר‪" :‬דבי ר' ישמעאל תנא"‪ ,‬אינה הלכה‪.‬‬
‫"אין הלכה כשיטה" –‬
‫(הר"ן פ"ק דסוכה)‪.‬‬
‫פירוש‪ :‬כל היכא שאומר בגמרא "פלוני ופלוני‪ ,‬סבירא להו כך"‪ ,‬הויא‬
‫"שיטה"‪ ,‬וקבלה הוא ביד הגאונים דלית הלכתא כ"שיטה"‪.‬‬
‫והטעם‪ ,‬יש מי שאומר‪" :‬מפני שדרך החכמים לאחוז דרך קצרה‪ ,‬ולפום‬
‫דקא חזינא דקא מפרשי מאן דס"ל האי סברא‪ ,‬ואמרי‪" :‬פלוני ופלוני‬
‫אמרי כך" ‪ -‬ידעינן דמיעוט הם האומרים כך‪ ,‬ורובא איפכא‪ ,‬הם הרבים‪.‬‬
‫ו"יחיד ורבים‪ ,‬הלכה כרבים" ‪-‬‬

‫ולפי זה הטעם‪ ,‬נראה דאין חילוק בין היכא דאמרינן‪ :‬פלוני ופלוני‪,‬‬
‫כולהו סביא להו כך וכך"‪ ,‬ובין היכא דאמרינן‪" :‬פלוני ופלוני אמרי דבר‬
‫אחד"‪ ,‬דר"ל‪ :‬שוין בדברים התם לגמרי‪ ,‬וכל אחד מודה לדברי חברו‪,‬‬
‫‪57‬‬
 ‫וכהאי גוונא‪ ,‬לא חשיבא "שיטה"‪ ,‬ואיפשר דהוי הלכתא כותייהו‪.‬‬
‫ואיכא דאמרי "שיטה" היינו כגון‪" :‬פלוני ופלוני סבירא להו כך וכך"‪,‬‬
‫מפני שאע"פ שהולכים בשיטה אחת‪ ,‬אין כל דבריהם שוין‪ ,‬ואין מודים‬
‫זה לזה‪ ,‬ובכל חד מינייהו פליגי רבנן עליה‪ ,‬והוי יחיד‪ ,‬ובטל במיעוטו‪.‬‬

‫ובנין אב שממנו למדו הגאונים שאין הלכה כשיטה‪ ,‬בפרק "איזהו נשך"‪.‬‬
‫כל מקום ששנים חולקים ואחד מכריע‪ ,‬הלכה כדברי המכריע‪( .‬פרק‬
‫כירה)‪ ,‬והני מילי במתניתין‪ ,‬אבל בברייתא‪ ,‬לא‪ .‬כן פוסקים הגאונים‪.‬‬
‫וענין ההכרעה‪ ,‬הוא כשהשלישי סבירא ליה כחד מנייהו לגמרי‪ ,‬או כחד‬
‫מינייהו בדבר אחד‪ .‬אבל כשהשלישי אומר דבר חדש‪ ,‬לא כמר ולא כמר‪,‬‬
‫הוי הכרעה שלישית‪ ,‬וקיימא לן דאינה הכרעה‪.‬‬
‫מצינו‪ :‬אע"ג דקלסיה תנא ומשבח דברי חברו‪ ,‬אין הלכה כדברי אותו‬
‫המשובח‪ ,‬ולא חייש הגמרא לדברי המשנה‪ ,‬ולא לאמורא המקלס‪.‬‬
‫נקטינן‪ :‬כל "איכא דאמרי" שבגמרא‪ ,‬כך הלכה‪ ,‬ולא כדברי האומר‬
‫דכל "איכא דאמרי" טפל לגבי לשון הראשון‪( .‬הרא"ש‪ ,‬פרק "חזקת‬
‫הבתים") כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר בתחילה‪.‬‬

‫ורבינו תם היה פוסק דכל "איכא דאמרי"‪ ,‬בשל תורה‪ ,‬הלך אחר‬
‫המחמיר; ובשל סופרים‪ ,‬הלך אחר המיקל‪.‬‬
‫"אין הלכה כתלמיד במקום הרב" –‬
‫"אבל מכאן ואלך‪ ,‬הלכה כבתראי‪ ,‬אפילו תלמיד במקום הרב" ‪ -‬כן‬
‫אומרים הגאונים‪.‬‬

‫("תלמיד חולק על רבו" ‪ -‬הר"ן‪ ,‬ריש סוכה‪" ,‬ומן אביי‪ ,‬כבתראי")‬

‫כל היכא דאמרינן "לאפוקי מהאי תנא" –‬

‫‪58‬‬
 ‫יש מי שאומר שאין זה כולל בכל הגמרא‪ ,‬שיש "לאפוקי" שכך הלכה‪.‬‬
‫כל היכא דאמרינן "תיובתא דפלוני‪ ,‬תיובתא!" –‬
‫נדחו גמרי דברי אותו פלוני שבאה עליו ה"תיובתא"‪ ,‬ולית הלכתא כותיה‬
‫כל עיקר‪.‬‬
‫והיכא דאמרינן "קשיא דפלוני‪ ,‬קשיא!" ‪ -‬לא נדחו לגמרי‪ ,‬אבל הדבר‬
‫תלוי ועומד הוא‪ ,‬וכי מעינת בהאי קושיא שפיר‪ ,‬מיתרצה‪ .‬הילכך‪ ,‬אפשר‬
‫דהלכתא כותיה‪.‬‬
‫כך הוא קבלה בידינו מהגאונים‪.‬‬
‫"ספיקא דאורייתא‪ ,‬לחומרא; וספיקא דרבנן‪ ,‬לקולא –‬
‫וספק ספקא‪ ,‬אפילו מדאורייתא‪ ,‬לקולא" ‪ -‬ואומר כן‪ ,‬שלא נקראת "ספק‬
‫ספיקא"‪ ,‬אלא המתהפכת משני צדדים‪ ,‬כלומר‪ :‬איזה צד שתקח‬
‫בראשונה‪ ,‬משכחת לה "ספק ספיקא"‪ ,‬אבל אינה מתהפכת‪ ,‬לא מקרי‬
‫"ספק ספיקא"‪ ,‬ואפשר דלחומרא דיינינן לה‪ ,‬כדים ספקא אחת‪ .‬הריב"ש‪,‬‬
‫בשם התוספות‪.‬‬

‫כ"כ ה"ע ש"ה פ"ג‪.‬‬

‫נקטינן "תיקו דאיסורא‪ ,‬לחומרא; ודממנא‪ ,‬לקולא" –‬
‫(ספק נפשות‪ ,‬להקל‪).‬‬
‫"כל הלכה שהיא רופפת בידך‪ ,‬חזי מאי עמא דבר‪ ,‬ונהג בה!" ‪-‬‬
‫(ירושלמי המנהג)‬
‫המנהג שאמרו "מבטל הלכה"‪ ,‬דוקא מנהג ותיקון‪ ,‬אבל מנהג שאין לו‬
‫ראיה ולא טעם‪ ,‬מנהג טעות הוא‪ ,‬ואינו אלא כטעות בשיקול הדעת‪.‬‬
‫"כל המיקל בארץ‪ ,‬הלכה כמותו בחוצה לארץ גבי תרומות ומעשרות‪".‬‬
‫כל היכא דאתמר "תניא כותיה דפלוני"‪ ,‬הלכה כמותו‪.‬‬

‫‪59‬‬
‫כל היכא דפליגי תרי תנאי אליבא דחד במשנה אחת‪ ,‬הלכה כתנא בתרא‪.‬‬
‫שהראשון היה בנערות מה ששנה התנא‪ ,‬והשני היה בשקנותו של התנא‬
‫כששינה ההלכה‪.‬‬
‫(בנתיב ההלכה כלל י"ו כתב מגדל עוז הלכות ראש השנה‪" ,‬הסכימו‬
‫הראשונים לסמוך על הבבלי לפי שרבינא ורב אשי שסדרו הבבלי היו‬
‫יודעים ורגילים בירושלמי‪ ,‬ואלו היו מקובלים שכך הלכה‪ ,‬היו קובעין‬
‫אותה בבבלי" ‪ -‬ע"כ)‬
‫כלל ופרט –‬
‫כל מקום שאתה מוצא כלל ואחריו פרט אין‪ ,‬אין בכלל אלא מה שיש‬
‫בפרט‪ .‬כיצד? "אדם כי יקריב קרבן מן הבהמה" הוא כלל ‪ -‬פירוש‪:‬‬
‫כלל לחיה‪ ,‬שחיה בכלל בהמה היא‪" .‬בקר וצאן" ‪ -‬אין‪ ,‬מידי אחרינא‪,‬‬
‫לא; ונתמעטה חיה מן הקרבן‪.‬‬

‫ואם כן‪ ,‬למה נכתב הכלל‪ ,‬הואיל ואין למדין ממנו דבר?‬
‫דאי לאו כללא‪ ,‬היינו מוסיפין על הפרט בבנין אב‪ ,‬או במידה מן המידות‪.‬‬

‫הילכך‪ ,‬אהני כללא כדי שתדע שהפרט דוקא הוא‪ ,‬ולא גמרינן מידי‬
‫בשום מדה שאין לך בו‪ ,‬אלא מה שפירשה התורה בלבד‪ ,‬וכן מפקרש לה‬
‫בנזיר‪.‬‬
‫"פרט‪ ,‬ואחריו כלל" –‬
‫נעשה כלל מוסף על הפרט‪ ,‬ונתרבה הכל‪.‬‬

‫כיצד? –‬
‫"כי יתן איש אל רעהו חמור או שור" ‪ -‬פרט ‪" -‬וכל בהמה" ‪ -‬כלל‪,‬‬
‫ורבי כל מילי‪ ,‬ואהני פרטא לאלומי כללא‪ ,‬שמא יש דבר שלא היה‬
‫מתרבה מן הכלל מכח מדה מן המדות‪ ,‬אם לא מחמת שהקדמתו פרט‬
‫לעשות הכלל מוסף עליו‪ ,‬ולרבות הכל‪ .‬ואין לך למעט ממנו דבר מ"קל‬
‫וחומר"‪ ,‬ומ"גזרה שוה"‪ ,‬או מדה אחרת‪.‬‬
‫‪60‬‬
 ‫"כלל ופרט וכלל‪ -‬אי אתה דן אלא כעין הפרט‪".‬‬
‫פירוש‪ :‬לרבות כל הדומה לפרט‪ ,‬ולמעט כל מה שאינו דומה לו‪ ,‬לפי‬
‫שהמדה זו מורככת משתי המדות הראשונות ‪" -‬כלל ופרט‪ ,‬ופרט וכלל"‬
‫‪ -‬ולכך משמע שתיהן‪ ,‬ודנין בה כעין שתיהן‪ ,‬לרבות כל הדומה‪ ,‬והיינו‪,‬‬
‫כעין "פרט וכלל" ‪ -‬ולמעט כל שאינו דומה לו‪ ,‬והיינו‪ ,‬כעין "כלל‬
‫ופרט"‪.‬‬

‫ופליגא בה תנאי‪ :‬איכה מאן דאמר "כללא קמא דוקא" פרושו עיקר‪,‬‬
‫והוה ליה כלל ופרט‪ ,‬ד"אין בכלל אלא מה שבפרט" –‬
‫אלא דאהני כללא בתרא לרבות כל הדומה לו מג' צדדין‪ ,‬כגון‪" :‬פרי‬
‫מפרי וגדולי קרקע‪ ,‬ולד ולדות הארץ ‪ -‬יצאו עופות‪ ,‬שאין דומין לו בצד‬
‫השלישי"‪ ,‬דהיינו‪" :‬ולד"‪ ,‬וכו'‪ .‬ואיכא מ"ד "כללא בתרא דוקא"‪ ,‬והוה‬
‫ליה כלל נעשה מוסף על הפרט‪ ,‬ונתרבה הכל‪ ,‬אפילו מה שאינו דומה‬
‫אלא מב' צדדין‪ .‬אלא דאהני כללא קמא למעט מה שאינו דומה אלא מצד‬
‫א'‪ ,‬כגון דגים‪ ,‬שאינם גדולי קרקע ואינם דומים לו אלא מצד אחד‪,‬‬
‫דהיינו פרי מפרין‪ .‬אבל עופות דומים משני צדדין‪ ,‬הילכך נתרבו בכלל‪.‬‬

‫ועיקרו של דבר‪ :‬בסוגיא אחת‪ ,‬פרק "בכל מערבין" על "ונתת הכסף בכל‬
‫אשר תאוה נפשך" ‪ -‬כלל‪" ,‬בבקר ובצאן וביין ובשכר" ‪ -‬פרט‪" ,‬וכל‬
‫אשר תשאלך נפשך" ‪ -‬חזר וכלל‪ ,‬דתני חדא‪" :‬מה הפרט‪ ,‬מפורש 'פרי‬
‫מפריו וגידולי קרקע'‪ ,‬אף כל" וכו'‪ ,‬ותני אידך‪" :‬מה פרט‪ ,‬מפורש 'ולד‬
‫ולדות מן הארץ' ואסיקנא התם‪ ,‬דעופות איכא ביניהו‪:‬‬

‫ויש מקומות דאפילו כמה צדדין חשיבי כחד צד‪ ,‬מפני שכלם חשובים‬
‫כללא דמלתא למאן דאמר‪" :‬כללא בתרא דוקא צריך שיהא דומה בכל‬
‫הצדדין החשובין‪ ,‬וכלם נקראים צד אחד‪ ,‬אבל מן הצד הגרוע אין צריך"‪,‬‬
‫ולמאן דאמר‪" :‬כללא קמא דוקא צריך שיהא דומה‪ ,‬אפילו מן הצד‬
‫הגרוע"‪ ,‬והדבר מסור לחכמים להכירו‪ ,‬איזה הצד הגרוע שיחלוקו בו‪:‬‬
‫"פרט וכלל ופרט" –‬
‫ויש מדה אחרת כיוצא בה בנזיר‪ ,‬פרק "שלשה מינין"‪ ,‬והיא "פרט וכלל‬
‫ופרט" ‪ -‬אי אתה דן אלא כעין הפרט‪.‬‬
‫‪61‬‬
 ‫דוגמא‪" :‬מיין ושכר יזיר" ‪ -‬פרט‪" ,‬מכל אשר יצא" ‪-‬כלל‪.‬‬
‫"מחרצנים"‪ ,‬חזר ופרט‪ ,‬ומפרש התם למדה האחרת‪ ,‬דאלו כלל ופרט‬
‫וכלל‪ ,‬אי איכא דדמי ליה משני צדדין‪ ,‬מרבינן‪ ,‬ואי לא‪ ,‬לא מרבינן‪ .‬והך‬
‫סוגיא אתייא כמאן דאמר "כללא בתרא‪ ,‬דוקא"‪ ,‬אבל למאן דאמר "כללא‬
‫קמא‪ ,‬דוקא"‪ ,‬הוי הדבר איפכא‪.‬‬
‫"שדייה לפרטא בין הכללים" –‬
‫הוא שני כללים הסמוכים זה לזה‪ ,‬ופרט אחריהם‪ ,‬אומר‪ :‬בכל דוכתא‬
‫הטל הפרט ביניהם ודונן ב"כלל ופרט וכלל"‪ ,‬כגון "ופדוייו" ‪ -‬כלל‪,‬‬
‫"כסף" ‪ -‬פרט‪" ,‬תפדה" ‪ -‬כלל‪ .‬ואף על פי ד"פדייו" ו"תפדה" גבי‬
‫הדדי כתיבי‪ ,‬והדר כתיב‪" :‬בערכך כסף"‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬דריש ב"כלל‬
‫ופרט וכלל"‪:‬‬
‫"כלל ופרט המרוחקים זה מזה" –‬
‫פלוגתא בכמה דוכתי‪ .‬איכא מאן דאמר‪" :‬דנין!"‪ ,‬ומסיק בפרק ק'‬
‫דפסחים דהני מילי בחד עניינא‪ ,‬אבל בתר ענייני‪ ,‬דברי הכל‪" :‬אין דנין‪,‬‬
‫דאין מוקדם ומאוחר בתורה!"‪ ,‬ולא בריר לן אי כלל קדים‪ ,‬אי פרט‬
‫קדים‪ ,‬אי כלל קדים‪ ,‬אבל בחד עניינא‪ ,‬מאי דמוקדם ‪ ,‬מוקדם; ומאי‬
‫דמאוחר‪ ,‬מאוחר‪.‬‬
‫"כלל שאינו מלא" – אין דניון אותו ב"כלל ופרט"‪.‬‬
‫פירוש‪" :‬כל שאינו מלא"‪ ,‬שאינו עומד מצד עצמו‪ ,‬אבל הוא דבוק‪ ,‬עם‬
‫הפרט‪.‬‬
‫בפרק קמא דזבחים‪.‬‬

‫רבוי ומיעוט" –‬
‫ויש מי שאינו דורש את התורה במשמעות "כלל ופרט"‪ ,‬אלא‬
‫במשמעות "רבוי ומיעוט"‪ .‬כלומר‪ :‬במקום "כלל ופרט וכלל"‪,‬‬
‫‪62‬‬
 ‫ו"כלל‪ ,‬כלל ופרט"‪ ,‬דריש‪" :‬ריבה‪ ,‬ומיעט וריבה‪ ,‬ריבה‪ ,‬ומיעט‬
‫וריבה"‪.‬‬

‫וההפרש שיש בין כללי ופרטי לרבויי ומיעוטי‪ ,‬הוא על זה היסוד‪ :‬שמי‬
‫שדורש רבוי ומיעוט‪ ,‬אין הפרט פירוש הכלל‪ ,‬אלא שממעטו במקצת‪,‬‬
‫ומניח מקצת‪ .‬וזהו הביאור‪.‬‬
‫"כלל ופרט" –‬
‫אין בכלל אלא מה שיש בפרט‪ ,‬ואין לך להוסיף אפילו הדומה‪( .‬סוכה‬
‫ל"ה)‬
‫"ריבה ומיעט"‪ ,‬ריבה הכל ומיעט‪ ,‬שאינו דומה‪ .‬עיין רש"י בר"ה כ"ד‪.‬‬
‫"כלל ופרט וכלל" ‪-‬‬
‫"כלל ופרט וכלל" הוי הפרט ‪ -‬פירוש‪ :‬של הכלל‪ ,‬וכי חזר וכלל‪ ,‬לא בא‬
‫להוסיף לך בכלל האחרון‪ ,‬אלא הדומה בלבד‪.‬‬
‫"ריבה ומיעט וריבה" –‬
‫ריבה הכל‪ ,‬ומיעט שאינו דומה‪ ,‬אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו‬
‫דומה‪ ,‬ולא מיעט לך אלא דבר אחד היותר רחוק‪ ,‬ומסרו הכתוב לחכמים‬
‫לדעת איזה דבר ראוי למעט‪.‬‬
‫"פרט וכלל" –‬
‫אין הכלל פירוש‪ ,‬אלא סתירה‪ ,‬הילכך ריבה הכל‪.‬‬
‫"מיעוט וריבוי" –‬
‫אף על פי שהריבוי מרבה הכל‪ ,‬מכל מקום המיעוט הולך לקיים וממעט‬
‫לפחות אחד‪ ,‬דהוי כמו שנכתב אחר הריבוי‪ - .‬ע"כ‬
‫"כלל ופרט וכלל‪ -‬אי אתה דן אלא כעין הפרט‪".‬‬
‫פירוש‪ :‬לרבות כל הדומה לפרט‪ ,‬ולמעט כל מה שאינו דומה לו‪ ,‬לפי‬
‫שהמדה זו מורככת משתי המדות הראשונות ‪" -‬כלל ופרט‪ ,‬ופרט‬
‫‪63‬‬
 ‫וכלל" ‪ -‬ולכך משמע שתיהן‪ ,‬ודנין בה כעין שתיהן‪ ,‬לרבות כל הדומה‪,‬‬
‫והיינו‪ ,‬כעין "פרט וכלל" ‪ -‬ולמעט כל שאינו דומה לו‪ ,‬והיינו‪ ,‬כעין‬
‫"כלל ופרט"‪.‬‬

‫ופליגא בה תנאי‪ :‬איכה מאן דאמר "כללא קמא דוקא" פרושו עיקר‪,‬‬
‫והוה ליה כלל ופרט‪ ,‬ד"אין בכלל אלא מה שבפרט"‪ ,‬אלא דאהני כללא‬
‫בתרא לרבות כל הדומה לו מג' צדדין‪ ,‬כגון‪" :‬פרי מפרי וגדולי קרקע‪,‬‬
‫ולד ולדות הארץ ‪ -‬יצאו עופות‪ ,‬שאין דומין לו בצד השלישי"‪,‬‬
‫דהיינו‪" :‬ולד"‪ ,‬וכו'‪ .‬ואיכא מ"ד "כללא בתרא דוקא"‪ ,‬והוה ליה כלל‬
‫נעשה מוסף על הפרט‪ ,‬ונתרבה הכל‪ ,‬אפילו מה שאינו דומה אלא מב'‬
‫צדדין‪ .‬אלא דאהני כללא קמא למעט מה שאינו דומה אלא מצד א'‪ ,‬כגון‬
‫דגים‪ ,‬שאינם גדולי קרקע ואינם דומים לו אלא מצד אחד‪ ,‬דהיינו פרי‬
‫מפרין‪ .‬אבל עופות דומים משני צדדין‪ ,‬הילכך נתרבו בכלל‪.‬‬

‫ועיקרו של דבר‪ :‬בסוגיא אחת‪ ,‬פרק "בכל מערבין" על "ונתת הכסף בכל‬
‫אשר תאוה נפשך" ‪ -‬כלל‪" ,‬בבקר ובצאן וביין ובשכר" ‪ -‬פרט‪" ,‬וכל‬
‫אשר תשאלך נפשך" ‪ -‬חזר וכלל‪ ,‬דתני חדא‪" :‬מה הפרט‪ ,‬מפורש 'פרי‬
‫מפריו וגידולי קרקע'‪ ,‬אף כל" וכו'‪ ,‬ותני אידך‪" :‬מה פרט‪ ,‬מפורש 'ולד‬
‫ולדות מן הארץ' ואסיקנא התם‪ ,‬דעופות איכא ביניהו‪:‬‬

‫ויש מקומות דאפילו כמה צדדין חשיבי כחד צד‪ ,‬מפני שכלם חשובים‬
‫כללא דמלתא למאן דאמר‪" :‬כללא בתרא דוקא צריך שיהא דומה בכל‬
‫הצדדין החשובין‪ ,‬וכלם נקראים צד אחד‪ ,‬אבל מן הצד הגרוע אין צריך"‪,‬‬
‫ולמאן דאמר‪" :‬כללא קמא דוקא צריך שיהא דומה‪ ,‬אפילו מן הצד‬
‫הגרוע"‪ ,‬והדבר מסור לחכמים להכירו‪ ,‬איזה הצד הגרוע שיחלוקו בו‪:‬‬
‫"פרט וכלל ופרט" –‬
‫ויש מדה אחרת כיוצא בה בנזיר‪ ,‬פרק "שלשה מינין"‪ ,‬והיא "פרט וכלל‬
‫ופרט" ‪ -‬אי אתה דן אלא כעין הפרט‪.‬‬
‫דוגמא‪" :‬מיין ושכר יזיר" ‪ -‬פרט‪" ,‬מכל אשר יצא" ‪-‬כלל‪" .‬מחרצנים"‪,‬‬
‫חזר ופרט‪ ,‬ומפרש התם למדה האחרת‪ ,‬דאלו כלל ופרט וכלל‪ ,‬אי איכא‬
‫דדמי ליה משני צדדין‪ ,‬מרבינן‪ ,‬ואי לא‪ ,‬לא מרבינן‪ .‬והך סוגיא אתייא‬

‫‪64‬‬
 ‫כמאן דאמר "כללא בתרא‪ ,‬דוקא"‪ ,‬אבל למאן דאמר "כללא קמא‪,‬‬
‫דוקא"‪ ,‬הוי הדבר איפכא‪.‬‬
‫"שדייה לפרטא בין הכללים" ‪ -‬הוא שני כללים הסמוכים זה לזה‪ ,‬ופרט‬
‫אחריהם‪ ,‬אומר‪ :‬בכל דוכתא הטל הפרט ביניהם ודונן ב"כלל ופרט‬
‫וכלל"‪ ,‬כגון "ופדוייו" ‪ -‬כלל‪" ,‬כסף" ‪ -‬פרט‪" ,‬תפדה" ‪ -‬כלל‪ .‬ואף על פי‬
‫ד"פדייו" ו"תפדה" גבי הדדי כתיבי‪ ,‬והדר כתיב‪" :‬בערכך כסף"‪ ,‬מכל‬
‫מקום‪ ,‬דריש ב"כלל ופרט וכלל"‪:‬‬
‫"כלל ופרט המרוחקים זה מזה" –‬
‫פלוגתא בכמה דוכתי‪ .‬איכא מאן דאמר‪" :‬דנין!"‪ ,‬ומסיק בפרק ק'‬
‫דפסחים דהני מילי בחד עניינא‪ ,‬אבל בתר ענייני‪ ,‬דברי הכל‪" :‬אין דנין‪,‬‬
‫דאין מוקדם ומאוחר בתורה!"‪ ,‬ולא בריר לן אי כלל קדים‪ ,‬אי פרט‬
‫קדים‪ ,‬אי כלל קדים‪ ,‬אבל בחד עניינא‪ ,‬מאי דמוקדם ‪ ,‬מוקדם; ומאי‬
‫דמאוחר‪ ,‬מאוחר‪.‬‬
‫"כלל שאינו מלא" –‬
‫אין דניון אותו ב"כלל ופרט"‪ .‬פירוש "כל שאינו מלא"‪ ,‬שאינו עומד מצד‬
‫עצמו‪ ,‬אבל הוא דבוק‪ ,‬עם הפרט‪.‬‬
‫בפרק קמא דזבחים‪.‬‬
‫" רבוי ומיעוט" –‬
‫ויש מי שאינו דורש את התורה במשמעות "כלל ופרט" ‪ ,‬אלא‬
‫במשמעות "רבוי ומיעוט"‪ .‬כלומר‪ :‬במקום "כלל ופרט וכלל"‪,‬‬
‫ו"כלל‪ ,‬כלל ופרט"‪ ,‬דריש‪" :‬ריבה‪ ,‬ומיעט וריבה‪ ,‬ריבה‪ ,‬ומיעט‬
‫וריבה"‪.‬‬

‫וההפרש שיש בין כללי ופרטי לרבויי ומיעוטי‪ ,‬הוא על זה היסוד‪ :‬שמי‬
‫שדורש רבוי ומיעוט‪ ,‬אין הפרט פירוש הכלל‪ ,‬אלא שממעטו במקצת‪,‬‬
‫ומניח מקצת‪ .‬וזהו הביאור‪.‬‬
‫"כלל ופרט" –‬

‫‪65‬‬
 ‫אין בכלל אלא מה שיש בפרט‪ ,‬ואין לך להוסיף אפילו הדומה‪( .‬סוכה‬
‫ל"ה)‬
‫"ריבה ומיעט" –‬
‫ריבה הכל ומיעט‪ ,‬שאינו דומה‪ .‬עיין רש"י בר"ה כ"ד‪.‬‬
‫"כלל ופרט וכלל" –‬
‫"כלל ופרט וכלל" הוי הפרט ‪ -‬פירוש‪ :‬של הכלל‪ ,‬וכי חזר וכלל‪ ,‬לא בא‬
‫להוסיף לך בכלל האחרון‪ ,‬אלא הדומה בלבד‪.‬‬

‫"ריבה ומיעט וריבה" –‬

‫ריבה הכל‪ ,‬ומיעט שאינו דומה‪ ,‬אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו‬
‫דומה‪ ,‬ולא מיעט לך אלא דבר אחד היותר רחוק‪ ,‬ומסרו הכתוב לחכמים‬
‫לדעת איזה דבר ראוי למעט‪.‬‬
‫"פרט וכלל" –‬
‫אין הכלל פירוש‪ ,‬אלא סתירה‪ ,‬הילכך ריבה הכל‪.‬‬
‫"מיעוט וריבוי" –‬
‫אף על פי שהריבוי מרבה הכל‪ ,‬מכל מקום המיעוט הולך לקיים וממעט‬
‫לפחות אחד‪ ,‬דהוי כמו שנכתב אחר הריבוי‪ - .‬ע"כ‬

‫"כלל הצריך לפרט‪ ,‬ופרט הצריך לכלל" –‬

‫מדה זו ללמד שהכלל צריך לפירוש הפרט‪ ,‬והפרט לפירוש הכלל‪ .‬ויש‬
‫הפרש בין מדה זו למדת "כלל ופרט"‪ ,‬שב"כלל ופרט" כל אחד מפורש‬
‫משמעותו לעצמו‪ ,‬ואין צריך שום אחד לחבירו‪ ,‬כגון ההוא דלעיל‪.‬‬

‫‪66‬‬
‫ולפיכך אמרו‪" :‬אין בכלל אלא מה שיש בפרט‪ ,‬ואין בפרט אלא מה שיש‬
‫בכלל" ‪ ,‬שהפרט לא בא לפרש משמעותו של הכלל דמפורש ועומד הוא‪,‬‬
‫אלא לפרט כללותו‪.‬‬
‫אבל כלל הצריך לפרט‪ ,‬אין משמעות הכלל מפורש לעצמו‪ ,‬דמסתבר‬
‫משמעותו לדבר אחד יותר מדבר אחר‪ ,‬ובא הפרט לפרש ולעקור‬
‫משמעותו‪ .‬ולפיכך אמרו‪" :‬כלל הצריך לפרט"‪ ,‬כלומר‪ ,‬לפירוש הפרט‪,‬‬
‫כגון‪" :‬וכיסהו בעפר"‪ ,‬דמשמע טפי כפיית הכלי‪" ,‬ובלילת עפרא"‪,‬‬
‫וכשאמר "בעפר"‪ ,‬פירש הכיסוי בפרט‪ ,‬שהוא "בלילת העפר"‪ ,‬ועקר‬
‫הכלל של "וכיסהו" ממשמעותו‪.‬‬
‫"מכלל שהוא צריך לפרט"‪ ,‬וכולי ‪ -‬כיצד? –‬
‫"'קדש לי כל בכור' ‪ -‬יכול אף נקבה? ‪ -‬תלמוד לומר‪ :‬זכר! יכול‪ ,‬אפילו‬
‫יצאה נקבה לפניו? ‪ -‬תלמוד לומר‪ :‬פטר רחם! אי פטר רחם‪ ,‬יכול אפילו‬
‫נולד אחד יוצא דופן? תלמוד לומר‪ :‬בכור!" ‪ -‬והוא כלל הצריך לפרט‪,‬‬
‫ופרט הצריך לכלל‪ .‬כן כתוב בספר כריתות‪ - .‬ע"כ‬
‫"כל דבר שהיה"‪ ,‬וכו' ‪ -‬כל הני "כל דבר" דבי"ג מדות ‪ -‬עיין באות דלת‬
‫"דבר שהיה"‪ ,‬וכו'‬
‫"כל דקבוע ‪ -‬כמחצה על מחצה דמי" –‬
‫דגורע ספקו במקום קביעותו‪.‬‬
‫"כל דפריש‪ ,‬מרובא פריש" –‬
‫מעצמו‪ ,‬וקודם ידיעת האיסור‪.‬‬

‫"כל שיש דרכו להמנות" –‬

‫שיש חוששין ומונין‪ ,‬אבל לא כל אדם‪ .‬או את שדרכו שכל אדם חושש‬
‫למנות מפני חשיבותו‪.‬‬
‫בריש ביצה‪:‬‬
‫‪67‬‬
 ‫כל דאמרי‪" :‬הלכה כפלוני"‪ ,‬ואנהו קשישי טובא בשיטתיה‪ ,‬הוא דאמר‬
‫בביצה כ"ז ‪ -‬ועיין באות הא "הלכה כפלוני"‪.‬‬
‫"כל הראוי לבילה‪ ,‬אין בילה מעכבת; וכל שאינו ראוי לבילה‪ ,‬בילה‬
‫מעכבת" ‪ -‬מכות י"ח ‪ -‬ועד ששים עשרון הוא נכלל‪.‬‬
‫כל "מאי לאו"‪ ,‬או "לימא‪ ,‬בהא קאמיפלגי" –‬
‫ולימדו בשם החולקים או א"כ לא נכוין הכללא בחולקים לפסק ההלכה‪.‬‬
‫‪ -‬מכות דף ז'ף ס' כריתות‪ ,‬צ"ו‪.‬‬
‫"כל מיניה" ‪ -‬בתמיהא‪ ,‬או לאו? "כל מיניה" ‪ -‬בניחותא!‬
‫במכות ט"ז‪ ,.‬כתב רש"י‪" :‬בתמיהא!"‪ ,‬וכי כל הימינו‪ ,‬וקאמר הגמרא‪:‬‬
‫"לאו כלום הוא!"‬
‫"כנגד" –‬
‫עיין באות מ' מנין שדורשין מ"כנגד"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫כינויי החכמים ‪ -‬תנאים ואמוראים ‪ -‬עיין באות ח' "כינויי החכמים"‪.‬‬
‫"כיצד?" –‬
‫מילת כיצד היא כמו "כאיזה צד?"‬
‫"כרוך ותני" –‬
‫דרך הגמרא לתרץ כן‪ ,‬ובתוספות‪ ,‬פרק "הכונס"‪" :‬אמאי לא אמר כן?‬
‫ויש לומר‪ :‬משום דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבין‪ ,‬אבל פגים ובוסר‬
‫שייך לכוללם שפיר!"‬
‫נתיב אות הלמ"ד‪:‬‬

‫"לא צריכא" –‬
‫הכי פירושו‪:‬‬

‫‪68‬‬
 ‫"לא נצרכה הא דפלוני‪ ,‬אלא לכי האי גוונא"‪ .‬והתלמוד קצר בלשונו‪,‬‬
‫והשמיט "אלא"‪.‬‬

‫ומכל מקום‪ ,‬הוי כאילו אמר‪" :‬לא צריכא‪ ,‬אלא וכו'"‪ ,‬כמו שנמצא‬
‫בהדיא‪" :‬לא נצרכה‪ ,‬אלא‪- "...‬‬

‫ויש מפרשים באופן אחר‪ ,‬ומחלק הלשון ואומר‪" :‬לא" כלומר‪" :‬פשיטא‬
‫הוא‪ ,‬צריכא!"‬
‫"לא זו אף זו קתני" –‬
‫כשמקשה הגמרא לישתוק מרישא‪ ,‬ומסיפא ידעינן‪ ,‬ומתרץ‪" :‬לא זו‪ ,‬וכו'"‬
‫‪ -‬דאורהיה דתנא‪ ,‬נקיט ברישא מלתא דפשיטא‪ ,‬והדר מוסיף עלה מלתא‬
‫דרבותא ‪ -‬ולפעמים תני איפכא מלתא דרבותא ברישא‪ ,‬והדר מוסיף עלה‬
‫מלתא דפשיטא‪ ,‬ורוצה לומר‪" :‬זו‪ ,‬ואין צריך לומר זו‪ ,‬קתני!" וזה‬
‫התירוץ ד"זו‪ ,‬ואין צריך וכו'"‪ ,‬אינו מתרץ אלא מתוך דוחק גדול‪ ,‬דלא‬
‫אפשר ליה בלאו הכי‪ .‬אבל "לא זו"‪ ,‬אומר בכל דוכתא‪:‬‬
‫"לאו שבכללות" –‬
‫קיימא לן בכל דוכתא‪" :‬לאו שבכללות‪ ,‬אין לוקין עליו!" ‪-‬‬

‫איכא דאמרי‪" :‬תרתי‪ ,‬הוא דלא לקי‪ ,‬הא‪ ,‬חדא מלקא לקי!" ואיכא‬
‫דאמרי‪" :‬אפילו חדא לא לקי!" דהא‪ ,‬לא מייחד ליה לאו מיוחד‪.‬‬

‫וענין "לאו שבכללות"‪ ,‬רבו בו הדיעות; והמחוור שבכולן‪ ,‬דלא מקרי‬

‫"לאו שבכללות" אלא כגון שהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד‪,‬‬
‫כגון‪" :‬לא תאכלו על הדם"‪ ,‬דדרשינן מניה כמה עניינים‪ ,‬או אפילו‬
‫הוציאם בכמה שמות‪ ,‬אלא שיש להם שם אחד לכלול כלם כמו‪" :‬ולחם‬
‫וקלי וכרמל"‪ ,‬שכלולים בלאו אחד‪ ,‬אבל כשאין להם שם אחד לכלול את‬
‫כלם‪ ,‬אינו נקרא "לאו שבכללות"‪ ,‬ואף על גב שכללם בלאו אחד‪ ,‬כגון‬
‫גבי "שאור ודבש"‪ ,‬דאתמר במנחות‪.‬‬
‫"לאפוקי או לאתויי" ‪ -‬כגון‪" :‬הכל‪ ,‬לאתויי מאי?" –‬

‫‪69‬‬
 ‫בריש חגיגה ‪ -‬וכל "לאפוקי"‪ ,‬לית הלכתא כי האי‪:‬‬

‫"לא מן השם הוא זה" –‬

‫פירש רש"י בסוף פרק קמא דתענית שאין זה טעם‪:‬‬
‫"להודיעך כחו דפלוני" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬כחו וחידושו של מתיר‪ ,‬משום דרבותא וחדושא של‬
‫היתירא עדיף טפי‪ ,‬והמתיר סומך על שמועתו מה שאין כן האוסר‪ ,‬שכל‬
‫אדם יכול להחמיר!"‬

‫ומשום הכי אשמועינן בכל דוכתא ד"כחא דהיתרא עדיף"‪:‬‬

‫"לימא כתנאי" –‬
‫רוצה לומר‪" :‬מי לימא דהני תנאי פליגי במילתיה דהנך אמוראי או‬
‫בפלוגתייהו דהנך אמוראי?" ‪ -‬ודחיקא ליה מילתא שיאמר האמורא דבר‬
‫סתם דלא ככולי עלמא‪ ,‬שאם לפסוק הלכה‪ ,‬לימא בהדיא‪" :‬הלכה‬
‫כפלוני!" ומדקאמר למלתיה סתם‪ ,‬או פליגי סתם‪ ,‬משמע אליבא דכולי‬
‫עלמא הוא‪ ,‬ומשום הכי קא מתמה‪ ,‬ואומר‪" :‬לימא כתנאי!" כלומר‪" :‬מר‪,‬‬
‫דאמר כפלוני; ומר‪ ,‬כפלוני‪ ,‬ואתי כל חד וחד דלא ככולי עלמא!" ‪-‬‬
‫ואשכחן דוכתא דמקשינן‪" :‬לימא כתנאי!" ומהדרינן‪" :‬כולי עלמא לית‬
‫להו מלתא דהך אמורא!" ‪ -‬כלומר‪ :‬ולא אתי האמורא כשום אחד מהם‪.‬‬
‫מצינו ברכות ל"ו‪" :‬ונימא‪ :‬הלכה כרבי עקיבא!" ולא יקבע האמורא‬
‫הלכה משמיה‪ .‬ובדף ל"ט אמר "כתנאי"‪ ,‬ולא קאמר "לימא כתנאי"‪.‬‬
‫"לימא הני תנאי כהני תנאי" –‬
‫ר"ל‪" :‬מי נימא דפלוגתא דתני כפלוגתא דתני ודחיקא ליה מלתא‬
‫לתלמודא שיבא מחלוקת אחד בעצמו בשני מקומות ובתרי לישני ‪ -‬ועוד‪,‬‬
‫מי שסדר המשנה והברייתא הוה ליה למתנינהו גבי הדדי‪ ,‬ולימא פלוני‬
‫ופלוני כך‪ .‬ויש מי שכתב דטעמא הוא כדי לברר היאך נפסוק ההלכה על‬
‫פי הכללים המסודרים בידינו "פלוני ופלוני הלכה כפלוני" ‪ -‬ועוד יש‬

‫‪70‬‬
‫נפקותא אחרת בדבר‪ ,‬שאם נמצא לאחר מהם בהפך‪ ,‬נקשה עליו מדידיה‬
‫לדידיה ‪ -‬ומצינו ברכות ט'‪" :‬והני תנאי כהני תנאי"‪.‬‬
‫"לימא תנן סתמא דלא כפלוני?"‬
‫וסתם משנה נראה לאוקומה אליבא דכ"ע‪.‬‬
‫ופעמים אומר‪" :‬לימא תנן סתמא כפלוני?" והטעם גבי רבי אליעור‪,‬‬
‫דר"א שמותי הוא‪ ,‬ואין הלכה כמותו‪ .‬ומשום הכי לא אמר‪" :‬תנן סתמא"‪,‬‬
‫דלא כבר פלוגתיה‪.‬‬
‫"לימא מסייע ליה" –‬
‫פי'‪:‬‬
‫"ותיהוי קושיא לבר פלוגתיה" ‪ -‬או פירושו‪" :‬לראות אם הלכה כמותו‪,‬‬
‫כיון שהתנא מסייעו" ‪ -‬או אפשר שמקשה לבעל המאמר‪ ,‬דמאחר דדבר‬
‫זה מפורש במשנה או ברייתא‪ ,‬מאי קא משמע לן? וגם י"ל שכשמקשה‬
‫ממשנה‪ ,‬למה לו לאמורא לומר דבר שבא במשנה שהוא חייב לידע‬
‫אותה? ‪ -‬שהיו המשניות שגרות בפי האמוראים‪ .‬אבל כשאומר‪" :‬לימא‬
‫כתנאי מברייתא?" ‪ -‬יהיה או להקשות לבעל פלוגתיה‪ ,‬או לקבוע הלכה‪.‬‬
‫וכשאומר‪" :‬לימא הני תנאי כהני תנאי?" ‪ -‬אם הם כלם במשנה‪ ,‬אפשר‬
‫ששואל למסדר המשנה‪" :‬למה לא חבר מחלקותם יחד‪ ,‬ולימא פלוני‬
‫ופלוני אמרו כן!" ואם הם בברייתא‪ ,‬אפשר לענין פסק הלכה‪.‬‬

‫ובפרק לולב הגזול‪ ,‬משנה דאתרוג‪ ,‬מקשה‪" :‬לימא מסייע ליה היא?" ‪-‬‬
‫"היא"‪ ,‬פי'‪" :‬כי ודאי לסייע ליה‪ ,‬ומאי לימא?" ובסוכה י"א‪" ,‬לימא‬
‫כתנאי? וכו'" "לא‪ ,‬דכ"ע וכו'" ‪ -‬איכא דאמרי‪" :‬כולי עלמא לא פליגי‬
‫וכו'"‪ ,‬ובפלונתא דהני תנאי פליגי‪ ,‬וכו'"‪.‬‬

‫ובמ"ק ג' "לימא בדר' אבין קמיפלגי? וכו'" לא‪ ,‬דכ"ע לית ליה דר' אבן‪,‬‬
‫וכו'"‪.‬‬
‫"לימא בהא קמיפלגי?" –‬
‫פי'‪" :‬ויהא הלכה כמר" ‪ -‬כפי הכללא נ"ל‪ ,‬ואמר‪" :‬אלא‪ ,‬בהאי קמיפלגי"‪.‬‬
‫‪( -‬ועין באות כף כל "מאי לאו?" ‪ -‬וכו'‪ ).‬בראש השנה י"ט‪ .‬וכן‪...‬‬
‫‪71‬‬
 ‫‪"...‬לימא בפלוגתא" ‪ -‬דר"א ור"י פליגי במכות י"א‪.‬‬
‫"לכי תשכח" –‬
‫"כאשר תמצא הדבר‪ ,‬תפרש כרצונך"‪.‬‬
‫"למימרא" –‬
‫על הרוב‪ ,‬בתמיהא‪ .‬ויש "למימרא" בניתותא ‪ -‬ר"ה י"א‪.‬‬
‫"ליערבינהו‪ ,‬וליתנינהו" –‬
‫לאו בכל דוכתא פריך הכי‪ .‬ובספ"ה דסוטה‪ ,‬דהיכא דהם חלוקים בטעמה‪,‬‬
‫לא פריך‪.‬‬
‫"לעולם לא תיפוך" ‪ -‬עיין באות מ"ם‪" :‬מוחלפת השיטה"‪.‬‬
‫"לפלוג וליתני בדידיה" –‬
‫כלומר‪" :‬לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה‪ ,‬ואמאי שבקיה לאורחיח‬
‫לדלג מענין לענין?"‪ ,‬מאחר דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר‪ .‬ופעמים‬
‫מתרץ‪" :‬כולא בדידה קמיירי!" ‪ -‬כלומר‪" :‬לא בעי התנא לא לאשמעינן‬
‫חילוקין דהך דידה כדקאמרת‪ ,‬אבל יש דידה שבו רוצה התנה לאשמועינן‬
‫חילוקין‪ ,‬וכולא אורחיה הוא‪.‬‬

‫"לשון שוה" –‬
‫בשני מקומות‪ ,‬ואין ביאורו אחד‪ ,‬כמו "שור חרש‪ ,‬שוטה וקטן"‪ ,‬ר"ל‪:‬‬
‫"שור של חרש‪ ,‬ש"ו"‪ ,‬לא שהשור עצמו חרש ‪ -‬ובפרק הפרה‪ ,‬אמר‪" :‬מאי‬
‫שור חרש? אילימא שור של חרש‪ ,‬וכו'"‪ ,‬וא"ר יוחנן‪" :‬שור שהוא חרש!"‬
‫ואע"גב דהתם מוקמינן "שור של חרש"‪ ,‬מ"ט שמעינן מר' יוחנן?‪-‬‬
‫שהלשון יסבול כן‪ ,‬מדלא פרכינן עליה דר"י‪ ,‬מכדי שור שהוא חרש קתני‪,‬‬
‫וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫‪72‬‬
 ‫נתיב אות המ"ם‪:‬‬

‫"מאי בינייהו" –‬
‫ר"ל‪" :‬כיון שבין למאן דאמר הכי‪ ,‬ובין למ"ד הכי הדין שוה לשניהם;‬
‫אם כן‪ ,‬מאי בינייהו? ומה להו לאפלוגי בטעמא‪ ,‬אם לא שיש הפרש בדין‬
‫בין האי טעמא להאי טעמא?" ‪ -‬ומהדר‪" :‬איכא בינייהו"‪ ,‬וכו' ‪ -‬ובא‬
‫להודיע הנפקותא שיש בין שתי הטעמים לענין הדין‪.‬‬

‫ויש מקומות שיוצאים מזה הכלל‪ ,‬שאומר‪" :‬מאי בינייהו?"‪ ,‬ופירושם‬

‫"במאי קמיפלגי?" ‪ -‬וחולקים בעיקר הדין‪:‬‬
‫"מאי הוי עלה" –‬
‫קושטא דמלתא ומסקנא דהלכתא קא בעי‪ ,‬דעד השתא לא פסיקא לן‬
‫הלכתא כמאן‪ .‬והכי קאמר‪" :‬סוף סוף‪ ,‬מאי הוי עלה דהלכתא?"‬
‫"מאי קראה?" –‬
‫שייך בדברים שאין להם עיקר מן התורה‪ ,‬וכן ביומא‪ ,‬אמר‪" :‬כנגד מי?"‪,‬‬
‫ולא קאמר‪" :‬מנלן?"‪ ,‬דלאו מן התורה הוא‪ ,‬אלא מדרבנן‪ ,‬וקרא אסמכתא‬
‫בעלמא‪:‬‬
‫ועיין‪" :‬מנלן"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫"מאי קא משמע לן? תנינא!" ‪ -‬ר"ל‪" :‬מאי חידושא בא לאשמועינן הך‬
‫אמורא? הא ‪,‬מתניתין היא‪ ,‬וכי מתניתין אתא לאשמעינן?" –‬
‫ודע דלא פרכינן מ"קמשמע לן תנינא" תנינא אלא ממשנה שהיא‬
‫שגורה בפי הכל אבל מברייתא לא‪ ,‬דהרבה אמוראים לא שמעו‬
‫הברייתא‪ :‬ועיין לקמן עוד‪:‬‬
‫"מאי קא משמע לן? תנינא!" –‬

‫‪73‬‬
 ‫מצינו דמקשה "תנינא" חדא זמנא מתרתי תנאי‪ ,‬דחד תנא אמר מלתא‬
‫ואידך תנא אמר בדוכתא אחרינא‪ ,‬ואין שיטת הגמרא להקשות כן‪ ,‬אלא‬
‫מסתם משנה לסתם משנה‪ ,‬ועל רבי קא פריך‪" :‬מה קמשמע לן רבי הא‬
‫דתנינא חדא זמנא?" ‪ -‬ויש לפרש ג"כ דלעיל ארבי‪.‬‬
‫"מאי שייר דהאי שייר" –‬
‫ר"ל כיון דטרח תנא למתנינהו כולהו מילי‪ ,‬לא הוה משייר חדא דשייורי‪,‬‬
‫דחד לאו שיורא הוא ‪ -‬ועיין "תנא ושייר"‪ ,‬באות תיו‪:‬‬
‫"מאי לאו בהא קמיפלגי‪ ,‬דמר סבר וכו' או לימא בהא קמיפלגי" ‪ -‬עיין‬
‫באות כף‪" :‬כל מאי לאו"‪ ,‬ובאות למד‪:‬‬
‫"מאן נימא מתרצתא או מתקנתא היא‪ ,‬דילמא משבשתא היא " –‬
‫הטעם‪ ,‬שהברייתות לא היו מתוקנות וידועות כל כך‪ ,‬ואפשר שיש דלא‬
‫מיתנייא ביד' חייא ור' אושעיא‪ ,‬ואמרינן דהויא משובשת‪.‬‬
‫" "מגו" ‪ -‬במקום עדים‪ ,‬לא אמרינן!"‬
‫והרבה‪ .‬הכריתות‪ ,‬סי' קע"ז‪ ,‬משער ג' על כל משפטי "מגו"‪ .‬יעויין שם‪.‬‬
‫"מדות שלש עשרה שהתורה נדרשת בהן" –‬
‫תמצא כל אחת במקומן ובאות הראוי לה ‪ -‬ברייתא דרבי ישמעאל‪ ,‬בריש‬
‫תורת כהנים‪.‬‬

‫"מדות" –‬
‫קל והומר ‪ -‬גזרה שוה ‪ -‬בנין אב וכתוב אחד בנין אב ושני כתובים ‪ -‬כלל‬
‫ופרט ‪ -‬פרט וכלל ‪ -‬כלל ופרט וכלל ‪ -‬כלל שצריך לפרט ופרט שצריך‬
‫לכלל ‪ -‬דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל ‪ -‬דבר שהיה‬
‫בכלל ויצא לטעון טעם אחר שהוא כעניינו ‪ -‬דבר שהיה בכלל ויצא לידון‬
‫בדבר חדש ‪ -‬דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו ‪ -‬שגי כתובים‬

‫‪74‬‬
 ‫המכחישים זה את זה‪ :‬עוד יש שתי מדות א' פרט וכלל ופרט הזכירוה‬
‫בנזיר ‪ -‬ב' כיוצא בו במקום אחר נזכרת בשבע סדור שדרש הלל‪.‬‬
‫"מדות שלשים ושתים שההגדות נדרשות בהן –‬
‫תמצא גם כן כל אחת באות הראוי לה‪ .‬ברייתא דר' אליעזר בר' יוסי‬
‫הגלילי‪ ,‬דחניא‪" :‬כל מקום שאתה מוצא דברי ר"א כ"ר יוסי הגלילי‪,‬‬
‫עשה אזנך כאפרכסת!" ‪ -‬פיירוש‪ :‬מקום קליטת הקמח בריחיים‪.‬‬
‫"מדות ריבוי ומיעוט" ‪" -‬רבוי אחר רבוי" ‪" -‬מעוט אחר מעוט" ‪" -‬קל‬
‫וחומר סתום" ‪" -‬קל וחומר מפורש" ‪" -‬בנין אב" ‪" -‬דרך קצרה" ‪" -‬דבר‬
‫שנוי" ‪" -‬סדור שנחלק" ‪" -‬דבר שהוא בא ללמד‪ ,‬ונמצא למד" ‪" -‬כלל‬
‫שאחריו מעשה‪ ,‬והוא פרטו של ראשון" ‪ -‬דבר גדול שהוא נתלה בדבר‬
‫קטון הימנו להשמיע לאוזן כדרך שהיא שומעת" ‪" -‬שני כתובים‬
‫המכחישים זה את זה‪ ,‬עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" ‪" -‬דבר‬
‫שהוא מיוחד במקומו" ‪ -‬דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום‬
‫אחר ‪" -‬דבר שנאמר בקצת‪ ,‬והוא נוהג בכל" ‪" -‬דבר שנאמר בזה‪ ,‬והוא‬
‫הדין בחברו" ‪" -‬דבר שנאמר בזה ואינו ענין לו‪ ,‬אבל הוא ענין לחברו" ‪-‬‬
‫"דבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו הכח היפה שבשתיהם ‪" -‬דבר‬
‫שחבירו מוכיח עליו‪ ,‬דבר שהוא מוכיח על חבירו" ‪ -‬דבר שהיה בכלל‪,‬‬
‫ויצא מן הכלל ללמד על חברו" ‪" -‬משלי ומעלי‪ ,‬נגדי ומקדם ‪" -‬מאוחר‬
‫שהוא בענין‪ ,‬מוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות" ‪" -‬לשון נוטריקון" ‪-‬‬
‫"לשון גימטריאות‪ ,‬אם לחשבון האותיות אם לחילוף זו בזו"‪.‬‬

‫"מדות חכמי הגמרה במדרשות" –‬

‫תמצא אותן גם כן במקומן ‪ -‬אם למקרא‪ ,‬אם למסורת ‪" -‬שני כתובים‬
‫הבאים כאחד אין מלמדין" ‪" -‬אין מוקדם ומאוחר בתורה" ‪" -‬עירוב‬
‫פרשיות" ‪" -‬גורעין ומוסיפין‪ ,‬ודורשין" ‪" -‬סרס המקרא‪ ,‬ודרשהו" ‪-‬‬
‫"מקרא נדרש לפניו ולאחריו" ‪" -‬דורשין תחילות" ‪" -‬אין רבוי אחר‬
‫ריבוי‪ ,‬אלא למעט" ‪" -‬אין מיעוט אחר מיעוט‪ ,‬אלא לרבות" ‪ -‬פרשה‬
‫שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה" ‪ -‬הפסיק הענין" ‪" -‬איירי‬
‫במקראות" ‪" -‬לאו שבכללות‪ ,‬אין לוקין עליו" ‪" -‬לאו הניתק לעשה‪,‬‬

‫‪75‬‬
 ‫(ושקדמו עשה)" ‪" -‬עשה דוחה לא תעשה" ‪" -‬איסור כולל" ‪ -‬איסור‬
‫מוסיף" (והבא בבת אחת ‪ -‬וקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו ‪ -‬מכות‬
‫פ"ג) ‪" -‬דברה תורה בלשון בני אדם"‪.‬‬
‫"מהו דתימא" –‬
‫לא נשאר כן‪ ,‬והכי קאמר‪" :‬אי לאו הכי‪ ,‬הוה אמינא כך וכך‪ ,‬קמשמע לן‬
‫דלא!" ‪ -‬ונמצא בפרק קמא דנדרים‪" :‬מהו דתימא?" שכך האמת‪ ,‬ויש‬
‫מיישבים כפי השיטה כוללת‪.‬‬
‫"כל מהא ומהכא" –‬
‫כגון‪" :‬תפשוט מהא ברייתא" ‪ -‬וכל מהכא‪ ,‬שמעתא‪.‬‬
‫"סתם מחלוקת" בכל גמרא‪ ,‬היינו מתלוקת חכמים ‪,‬ופלוגתא‪ .‬ויש לשון‬
‫חלוקה‪ ,‬כגון בבבא מציעא‪" :‬מחלוקת כששניהם אדוקים"‪ ,‬ופירש"י האי‬
‫"יחלוקו" דקאמר ר"ש‪.‬‬
‫"מוחלפת השיטה" –‬
‫ביצה דף י'‪" :‬וממאי? דילמא לא היא! עד כאן לא קאמר ב"ש התם‪,‬‬
‫אלא" וכו'‪ ,‬ועיין הילוך ההלכה במקומו‪ ,‬ובדף ג' קאמר על סוגיא א'‪:‬‬
‫"לעולם לא תיפוך"‪ ,‬ובדף ל"ד קאמר‪" :‬איפוך"‪ ,‬ואחר כך‪" :‬לעולם לא‬
‫תיפוך"‪ ,‬וכן רבים‪.‬‬

‫"מכדי שקולים הם ויבאו שניהם‪ ,‬הי מנייהו מפקת?" ‪ -‬והכי פיושו‪:‬‬

‫שקולים הם בחומרות‪ ,‬שהחומרה שיש בזה יש בזה‪ .‬ויבאו שניהם‬
‫ממשמעות הכתוב‪ ,‬דמסתמא תרוייהו אתו‪ ,‬ד"האי מנייהו מפקת?"‪ ,‬שאין‬
‫יתרון בזה על זה‪.‬‬
‫בריש קמא‪" :‬ולכתוב רחמא‪" :‬ושלח את בעירה"‪ ,‬ולא בעי "ובער"‪,‬‬
‫שמשמע "רגל"‪ ,‬ומשמע "שן"‪ ,‬דכתיב‪..." :‬ושן בהמות‪ ,‬אשלח בם!" ‪ -‬אי‬
‫כתב "ושלח"‪ ,‬הוה אמינא או הא‪ ,‬או הא"‪ ,‬וכו'‪ .‬ומקשינן‪" :‬מכדי שקולים‬
‫הם"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫"מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬ודבר שאינו מתכוין" –‬
‫‪76‬‬
‫הוא ד"דבר שאינו מתכוין"‪ ,‬הוא דבר שאינו מכוין לעשות אותה מלאכה‪,‬‬
‫אלא ממילא היא נעשית‪ ,‬כגון‪" :‬גורר אדם מטה‪ ,‬כיסא וספסל‪ ,‬ובלבד‬
‫שלא יתכין לעשות חריץ!"‬
‫וה"מלאכה שאינה צריכה לופה"‪ ,‬מתכוין לאותה מלאכה‪ ,‬אבל אינו צריך‬
‫לגוף אותה מלאכה אלא לדא‪ ,‬כגון המכבה גחלת של אש‪ ,‬שלא נתכוין‬
‫לעשות פחם בשבת‪ ,‬אלא לסלק ההיזק‪.‬‬
‫"מלתא אגב אורחיה קא משמשע לן" –‬
‫רוצה לומר‪ :‬נתן סימן לדבריו שמתוך אותו הסימן אנו למדין עוד דבר‬
‫אחר אגב אותו דבר שרצה ללמדנו לפי דרכו‪ ,‬כי הא דקתני בריש‬
‫ברכות‪" :‬משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן"‪ ,‬ולא קתני בהדיא‬
‫"משעת צאת הכוכבים"‪ ,‬לאשמועינן מלתא אגב אורחיה דכפרה לא‬
‫מעכבא‪ ,‬וכן כל כי הנך‪.‬‬
‫מימרות מחכם‪ ,‬ואף על גב דלא שייכי אהדדי ‪ -‬דרך הגמרא לסדרם יחד‬
‫זה אחר זה‪ .‬עיין באות ד' "דרך" ‪ ,‬וכו'‬
‫"מנא לן"‪ ,‬או‪" :‬מנא הני מילי" –‬
‫שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה‪" .‬מאי קרא"‪ ,‬שייך בדברים‬
‫שאין להם עיקר מן התורה‪ .‬ועיין לעיל‪" :‬מאי קרא"‪ ,‬ועיין לקמן "מנלן"‪.‬‬

‫"מני מתניתין? ‪ -‬לא פלוני ולא פלוני" –‬

‫הטעם בכוליה תלמודא הוא לאוקמיה מתניתין סתמא אליבא דחד מתנאי‬
‫דפליגי בהאי מלתא במקום אחר‪ .‬ואז אמר‪" :‬איבעית אימא‪ :‬פלוני!‪ ,‬ואי‬
‫בעית אימא‪ :‬פלוני!"‪ ,‬וכיוצא בזה‪ .‬ואין לומר‪" :‬אולי דעה שלישית הוא"‪,‬‬
‫דאם איתא דעה שלישית‪ ,‬היה מביאו במקום שתי הדעות‪.‬‬
‫"מנהג" ו"נהגו" –‬
‫עיין בערך " "הלכה כפלוני" ‪ ,‬באות הא‪.‬‬
‫"מנלן! מנלן?! מאי הוי עלה! מאי הוי עלה?!" –‬
‫‪77‬‬
 ‫הראשון‪ ,‬בניחותא; השני‪ ,‬בתמיהא‪ ,‬וכאלו רבות בגמרא‪.‬‬
‫"מנינא‪ ,‬למה לי?!" –‬
‫דייק בגמרא למה למתניה מניין‪ ,‬כגון‪" :‬אבות מלאכות‪...‬ארבעים‪ ,‬חסר‬
‫אחת! ‪ -‬לתנהו‪ ,‬ואנא ידענא דט"ל הן! ‪ -‬וכל היכא דתני מניינא‪ ,‬לדרש‬
‫הוא‪.‬‬
‫מנין שדורשין מ"מעל" בהגדה? –‬
‫שנאמר‪" :‬ויאמר ה' אל יהוא‪ :‬יען אשר הטיבות לעשות הישר"‪ ,‬וגו'‪.‬‬
‫בנים רבעים כנגד ארבעה דורות שעמדה מלכות אחאב‪ ,‬ונקרעה על ידו‪.‬‬
‫ואלו הן‪ :‬עמרי‪ ,‬ואחאב‪ ,‬ויורם ובניו‪ .‬ומנין שהיו לו בנים לירבעם?‬
‫שנאמר‪" :‬ונרד לשלום בני המלך‪ ,‬ובני הגבירה"‪".‬‬
‫"מנין שדורשין מ"כנגד" באגדה? –‬
‫שנאמר‪" :‬כמספר הימים אשר תרתם את הארץ‪ ,‬יום לשנה" ‪ -‬כיוצא בו‪:‬‬
‫"ומשא ה' תאמרו‪ ,‬לכן הנני ונשאתי אתכם‪ ,‬נשוא"‪ ,‬וכן הוא אומר‪" :‬לא‪,‬‬
‫כי על סוס ננוס! על כן תנוסון כולם!" (כלשון נופל על לשון) בלשון‬
‫שחטאו‪ ,‬בו נדונו‪".‬‬

‫"מנין שדורשין גמטרייא באגדה? –‬

‫אם לחשבון‪ ,‬כבר נאמר‪" :‬שלש מאות ושמנה עשר"‪ ,‬שעולה למנין‬
‫"אליעזר"‪ ,‬ואם לתמורת האותיות‪ ,‬הרי כבר נאמר‪" :‬לב קמי" בחלוף‬
‫אותיות (את"בש) "כשדים"‪".‬‬
‫"מנין שדורשין נוטריקון באגדה? תלמוד לומר‪" :‬אברהם ‪' -‬אב המון‬
‫גרים'"; "כרמל ‪'-‬רך מל' ‪ -‬דבר שהוא רך ונמלל ביד"; "ירט ‪' -‬יראה‪,‬‬
‫ראתה‪ ,‬נטתה'‪".‬‬
‫"מיעוט"‪ ,‬כיצד? –‬

‫‪78‬‬
 ‫שלשה לשונות "רק"‪" ,‬אך"‪" ,‬מן" ‪ -‬למעט‪" .‬וישאר רק נח" ‪ -‬מלמד‬
‫שאף נח גונח היה מפני הצנה‪" .‬רק אין יראת אלהים במקום הזה" ‪-‬‬
‫רשעים היו‪ ,‬אך יראים; אמור‪" :‬מעתה‪ ,‬עד שלא שמעו באזניהם לא היו‬
‫יראים!" "ויעמד העם על משה‪ ,‬כל היום; מן הבוקר עד הערב!" ‪ -‬יכול‬
‫כל היום? אם כן‪ ,‬מתי היו תלמידיו למדים? ‪ -‬תלמוד לומר‪" :‬מן"‪ ,‬למעט‬
‫שלא היה יושב כל היום‪ ,‬ושיערו חכמים שש שעות‪.‬‬
‫"מיעוט אחא מיעוט" –‬
‫עיין "רבוי אחר רבוי" באות ריש‪.‬‬
‫"מיעוט אחר מיעוט"‪ ,‬כיצד? –‬
‫"הרק אך במשה דבר ה'? והלא "רק" ו"אך" מעוט אחר מעוט‪" ,‬וגם בנו‬
‫דבר‪ ,‬עד שלא דבר עמו?" ‪ -‬שהיתה מרים נביאה עד שלא נולד משה‪,‬‬
‫בהיותה אחות אהרון בלבד‪ ,‬וגם דבר עם אהרון קודם למשה‪ ,‬ואף משה‬
‫רבינו היה משתדל שיהא אהרון שליח‪ ,‬שנאמר‪" :‬שלח נא ביד תשלח!"‬
‫"במערבא" ‪ -‬אמרי‪ :‬הוא ארץ ישראל לגבי בבל‪ .‬עיין "כי סליק ואתא"‪,‬‬
‫באות סמך‪.‬‬

‫"מעל" –‬
‫עיין "מנין שדורשין" וכו'‪.‬‬
‫"מעשה לסתור" –‬
‫כשמביא במשנה מעשה שנראה הפך דבריו‪ ,‬מקשה התלמוד‪ ,‬ואומר‪:‬‬
‫"מעשה לסתור!?" ‪ -‬בתמיהא‪ ,‬כלומר‪" :‬וכי יש לך אדם שמביא מעשה‬
‫לסתור דבריו?"‬
‫"מופנה מצד אחד‪ ,‬ומשני צדדין" –‬
‫עיין באות ג' בגזרה שוה‪.‬‬
‫‪79‬‬
 ‫מצינו בגמרא‪" :‬מה לחובל בחבירו‪ ,‬שכן הותר מכללו"‪,‬‬
‫פירוש‪ :‬לפי שבכולה גמרא קים ליה בדרבא מיניה‪ ,‬ובחובל יש גם כן‬
‫ממון ומלקות‪ ,‬וללקי ולא ישלם לזה‪ ,‬אמרו‪" :‬מה לחובל"‪ ,‬וכו'‪ ,‬שמצינו‬
‫חובל שהותר‪ ,‬רוצה לומר‪ :‬בית דין שנותנין המלקות ואין לו עונש כלל‪,‬‬
‫אף אני אביא שאר "חובל" דממון משלם‪ ,‬ולא מלקות‪ .‬ורבים אמרו‪" :‬מה‬
‫לחובל בחבירו‪ ,‬שהפסוק אמר "לא יוסיף להכותו"‪ ,‬ורוצה לומר‪" :‬מה‬
‫לחובל‪ ,‬שאם נתן מ' והוסיף על ל"ט אינו חייב כלום‪ ,‬לפי שכשנותן‬
‫הותר ואינו מרגיש"‪ ,‬וזה אינו‪ ,‬דהנותן נותנו בכונה‪ ,‬ויודע כמה היו‪.‬‬
‫מצינו אישה חולקת עם התנאים בדין‪ ,‬כמו תנא בתוספתא דכלאים‪:‬‬
‫"וברוריה אמרה"‪ ,‬וכו' ‪ -‬וכשנאמרו דברים לפני רבי יהשוע‪ ,‬אמר‪" :‬יפה‬
‫אמרה ברוריה"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫ומצינו בברייתא "בהמה" במקום "עוף"‪ ,‬בפרק קמא דחולין‪" :‬ואוקמה‬
‫רב פפא בעופא דקליל‪ ,‬והאי דקתני בהמה‪ ,‬לאו דוקא"‪.‬‬
‫"מקרא נדרש לפניו‪ ,‬או לפני פניו" –‬
‫פלוגתא היא בשבת גבי "בנים מתים בעון ביטול תורה"‪ ,‬פירוש דקרא‬
‫"למען ירבו ימיכם" נדרש לפניו‪ ,‬ואקרא דלקמיה קאי‪ ,‬דמשתעי בדברי‬
‫תורה‪ ,‬דכתיב‪ :‬ולמדתם אותם את בניכם"‪ ,‬ולא לפני פניו‪ .‬ויש אומרים‪:‬‬
‫"בעון מזוזה"‪ ,‬קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו‪ .‬וכן יש דעות אם‬
‫המקרא נדרש לאחריו או אין נדרש לאחריו‪( .‬נראה שצריך לומר להיפך‪,‬‬
‫"מזוזה" ו"תורה")‪.‬‬
‫"מוקדם ומאוחר שהוא בענין אחד"‪ ,‬כיצד? ‪..." -‬ונר אלהים‪ ,‬טרם יכבה‪,‬‬
‫ושמואל שוכב‪ ,‬בהיכל ה'‪– "...‬‬
‫והלא אין ישיבה בהיכל ה' אלא למלכי בית דוד‪ ,‬וכל שכן שכיבה? אלא‬
‫מוקדם הוא‪" :‬ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה'‪ ,‬ושמואל שוכב"‪ .‬וכן‬
‫שהוא בפרשיות‪ ,‬כיצד? "קחה לי עגלה משלשת"‪ .‬נאמרה פרשה זו אחר‬
‫מלחמת המלכים‪ ,‬והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם מחרן חמש‬
‫שנים‪ ,‬שנאמר‪" :‬ויהי מקץ שבעים שנה‪ ,‬וארבע מאות שנה"‪ ,‬ואי אתה‬
‫מוצא חשבון זה‪ ,‬אלא משבעים שנה לאברהם‪ .‬הא‪ ,‬למדת שגזרת בין‬
‫הבתרים היה קודם‪ ,‬ונכתבה מאוחרת‪.‬‬
‫‪80‬‬
 ‫"מר אמר חדא‪ ,‬ומר אמר חדא‪ ,‬ולא פליגי" –‬
‫דכל חד וחד מודה לחבריה‪ ,‬וכל היכא דאפשר לומר כן‪ ,‬ושלא לעשות‬
‫פלוגתא בין החכמים‪ ,‬שפיר דמי‪ .‬וכגון‪ ,‬גבי "קטנה‪ ,‬אין לה חצר‪ ,‬ואין‬
‫לה ארבע אמות‪ .‬רבי יהודה אומר‪ :‬יש!"‪ ,‬וכו'‪ .‬ולפי פירוש חד‪ ,‬מיירי‬
‫בקנין‪ ,‬וחד מיירי במציאה‪ ,‬אף על גב דמשמע לפום רהטא דפליגי‪.‬‬
‫משל‪ ,‬כיצד? –‬
‫"הלוך הלכו העצים‪ ,‬למשוח עליהם מלך" ‪ -‬ואין זה כי אם משל‬
‫לישראל‪ ,‬שאמרו לעתניאל ולדבורה ולגדעון שימלכו עליהם‪.‬‬
‫משמעות דורשין‪ ,‬איכא בינייהו‪ :‬מר מפיק ליה מהכא‪ ,‬ומר מהכא‪,‬‬
‫ומשמע דלא איכפת לן כל כך למיבעי מאי בינייהו‪ ,‬כשתנא דריש מחד‬
‫קרא וחד מקרא אחרינא‪ ,‬דאיכא למימר‪" :‬איכא בינייהו"‪ .‬וכגון פרק‬
‫"אלו מציאות"‪ ,‬דף כ"ז‪.‬‬

‫"משנה ראשונה לא זזה ממקומה" –‬

‫עיין באות שין משניות סותרות ובאות תיו תלמידים חולקים‪.‬‬
‫"מותר" –‬
‫מצינו דבר מותר‪ ,‬ואינו מותר לגמרי‪ ,‬אבל מותר מצד אחד‪ ,‬ואדור מצד‬
‫אחר‪ ,‬כמו בפרק ב' דבכורות‪" :‬ודם שרץ‪ ,‬אין חייבים עליו"‪ ,‬רוצה לומר‪,‬‬
‫משום דם‪ ,‬אבל חייבים משום שרץ‪ ,‬דדמו כבשרו‪ ,‬וכן כל כיוצא‪.‬‬
‫כל "מתיבי" ו"רמינהי" ו"מתקיף" ו"הוי"‪ ,‬לשון קושיא הם‪ ,‬אלא שהם‬
‫מתחלפין בענין באופן זה‪:‬‬

‫"מתיבי" –‬
‫שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא‪ ,‬כי האמורא‬
‫אין לו כח לחלוק על התנא‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫וכן מצינו לשון "תיובתא" על התנא‪ ,‬מן הפסוק בעבודה זרה‪" .‬מתיבי‪:‬‬
‫ויאמר משה‪ :‬גם אצה תתן בידינו"‪ ,‬וכו'‪.‬‬

‫"ורמינהי" –‬
‫שייך כשמקשה ומשליך משניות וברייתות הסותרות זו לזו‪.‬‬
‫וכן שייך האי לישנא כשמקשה פםוקים זה לזה רמי קראי אהדדי‪.‬‬

‫"מתקיף" –‬
‫שייך כשמקשה האמורא מכח פלפול וסברא בעלמא‪ ,‬ולא מכח משנה‬
‫וברייתא‪.‬‬
‫וכן הוא ענין "פריך"‪ ,‬ו"מגדף" הנמצא בהרבה מקומות‪.‬‬
‫ומצינו "מתקיף" שאינו מקשה לשום אדם‪ ,‬אלא לעצמו על דבר משנה‬
‫שיודעשהוא אמת‪ ,‬אלא שמתמה לדעת טעמא‪.‬‬

‫"הוי בה"‪ ,‬או "הוינן בה"‪ ,‬היא סוגית התלמוד‪ ,‬ומשא ומתן בדברי‬
‫המשנה‪.‬‬

‫"והא‪ ,‬תנן"‪ ,‬או "והתניא"‪ ,‬קושיא היא‪ ,‬אלא שהלשון שייך כשמקשה‬
‫ממשנה למשנה‪" .‬והתניא"‪ ,‬כשמקשה מברייתא‪.‬‬
‫ויש "והתניא"‪ ,‬שהוא לראיה ותירוץ‪ ,‬וקריינא ליה בניחותא‪ ,‬והוא כמו‬
‫שיאמר "דהתניא"‪.‬‬
‫ופעמים‪ ,‬תמצא "תנן"‪ ,‬וזה כשמקשה מהמשנה שאנו עומדים בה‪.‬‬
‫"מתיב פלוני לסיועי דפלוני" –‬
‫כי הא דבתרא פרק "חזקת הבתים"‪" ,‬מתיב רבא לסיועי לרבה"‪ ,‬וכו' ‪-‬‬
‫פירש רשב"ם‪ ,‬ז"ל‪" ,‬דבלשון הזה אמרה בביצ המדרש‪" :‬תניא כותיה‬
‫דרבא ותיובתא לאביי‪ ,‬דאם לא כן הוה ליה למימר 'מתיב פלוני' לחוד‪,‬‬
‫כדאמר בכל מקום‪".‬‬

‫‪82‬‬
 ‫נתיב אות הנו"ן‪:‬‬

‫"נאמר דבר למעלה‪ ,‬ונאמר למטה" –‬

‫עיין באות גימל "גזרה שוה"‪.‬‬
‫"נגד" –‬
‫עיין באות מם "מניין שדורשין"‪.‬‬
‫"נהגו כפלוני" –‬
‫עיין באות הא "הלכה כפלוני"‪.‬‬
‫"נוטריקון" –‬
‫עיין באות מם "מניין שדורשין"‪ ,‬וכו'‪ ,‬ולקמן‪.‬‬
‫"נימא דתהוי תיובתיה?" –‬
‫נמי מהא ניחא ליה‪ ,‬בהכי שדרך הגמרא להקשות לאימורא מברייתא‬
‫אחרת‪ ,‬ולאו אמר מי אותיבנא חדא זמנא‪.‬‬
‫"נימא"‪ ,‬וכו' –‬
‫עיין הכל באות ל' "לימא"‪ ,‬וגו'‪.‬‬
‫"נמנו וגמרו משם" –‬
‫רש"י פרק "האיש מקדש"‪" :‬עמדו במנין‪ ,‬וגברו האומרים 'אינה‬
‫מקודשת'‪ ,‬ובטלו המיעוטים וחזרו בהם‪ ,‬וגמרו לומר 'אינה מקודשת'‪.‬‬

‫‪83‬‬
 ‫ובפרק "הנחנקים" פירש שהיה יום ועד‪ ,‬או יום אסיפה היה להם‪,‬‬
‫שקורין "חבורה"‪.‬‬
‫"נעשה" –‬
‫עיין באות קוף "קשיא במשנה לברייתא"‪.‬‬

‫"נוטריקון" –‬
‫רש"י על "למען יאריכון ימיך"‪ ,‬שדברי תורה נדרשין נוטריקון מכלל‬
‫"לאו" אתה שומע "הן"‪ ,‬ומכלל "הן"‪" ,‬לאו"‪ ,‬ולעיל‪.‬‬

‫נתיב אות הסמ"ך‪:‬‬

‫"סידור שנחלק"‪ ,‬כיצד? –‬

‫"מרבית העם"‪ ,‬וגו' "יכפר בעד כל לבבו הכין"‪ .‬סידור וה ראוי להיות‪,‬‬
‫אלא שנחלק‪ .‬מאימתי דנין אותו ב"סידור שנחלק"? משינהוג אותו ענין‬
‫לכך‪.‬‬
‫"כי סליק רב פלוני" –‬
‫רוצה לומר‪ :‬מבבל לארץ ישראל‪.‬‬
‫"וכי אתא רבי לוי מארץ ישראל לבבל‪ ,‬האי צורבא מרבנן דאתר‬
‫ממערבא" ‪ -‬רוצה לומר‪ :‬ארץ ישראל‪ ,‬שהיא במערבא של בבל‪ .‬וכל הוא‬

‫‪84‬‬
 ‫ד"סליק"‪ ,‬לעילא; ו"נחתין"‪ ,‬לתתא‪.‬‬
‫בבבא בתרא‪.‬‬
‫"ממאי דסליק" –‬
‫מתחיל לפרושי‪ ,‬או ממאי דפתח‪.‬‬
‫עיין באות א' "אורהיה דתנא לפרושי" ‪,‬וכו'‪:‬‬
‫"סמוכים דרשינן" –‬
‫עיין באות גימל גזרה שוה‪:‬‬
‫"סרס המקרא ודרשהו" –‬
‫אמרינן בכל דוכתא‪ ,‬כמו‪" :‬עת לעשות לה'‪ ,‬הפרו תורתך!" דרשינן‬
‫"הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'"‪ .‬וכל‪ ,‬כי האי גונא‪.‬‬
‫"סתם הוראה לקולא" –‬
‫והאוסר אינו צריך סמיכת דבר‪ ,‬שאפילו מן הספק שאין הלכה ברורה לו‬
‫הוא בא ואוסר‪ ,‬אבל המיקל סומך על שמועתו או על סברתו‪ ,‬והיא‬
‫הוראה ‪ -‬וכן בפרק קמא דכתובות‪ ,‬פריך‪" :‬ומי איכא הוראה לאיסור?!"‬
‫‪ -‬ופיר"שי דאיסור לא קרי הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר ‪-‬‬
‫ומיהו התם מסיק דאיכא הוראה לחומרא‪ ,‬וזה על המעט‪.‬‬
‫סתם מתניתין רבי מאיר‪ ,‬סתם תוספתא רבי נחמיה‪ ,‬סתם ספרא רבי‬
‫יהודה‪ ,‬סתם ספרי רבי ישמעאל –‬
‫וכולהו אליבא דרבי עקיבא דתלמידייהו הוו ‪ -‬וסתמא דרבי הוה רגיל‬
‫למסתם אדעתייהו דהני‪ ,‬אבל זימנין דקים לגמרא שיש משניות נסתמות‬
‫על דעת אחרים‪ ,‬כדאמרינן במגילה‪" :‬זו‪ ,‬דברי ר' מנחם ב"ר יוסי‬
‫כתמתאה‪.‬‬
‫כל ר' יהושע סתם האמור המשנה‪ ,‬הוא רבי יהושע בן חנניה ‪ -‬רבי‬
‫אליעזר סתם‪ ,‬הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ‪ -‬רבי יהודה סתם‪ ,‬הוא רבי‬
‫יהודה בן אלעאי ‪ -‬רבי שמעון סתם‪ ,‬הוא רבי שמעון בן יוחאי ‪ -‬יוחנן‬
‫כהן גדול הוא יוחנן בן מתתיה‪ ,‬שהיה בימי חשמונאי ובניו ‪ -‬ר' יהושע בן‬
‫‪85‬‬
 ‫קרחה בנו של רבי עקיבא היה‪ ,‬לפי שרבי עקיבא קרח היה‪ ,‬כמו שאמר‬
‫עליו ראב"ע‪.‬‬
‫כל מעשה בחסיד אחד‪ ,‬הוא רבי יהודה בר אלעאי (פ' הגוזל או ר' יהודה‬
‫בן בבא) ר"מ הוא ר' נהוראי שהיה מאיר ומזהיר פני חכמים בהלכה‪,‬‬
‫ושמו רבי נחמיא כדאיתא בפ"ק דעירובין‪.‬‬
‫כל רבי אלעזר סתם האמור בגמרא‪ ,‬הוא רבי אלעזר בן פדת ‪ -‬כל רב‬
‫יהודה סתם הוא רב יהודה בריה דרב יחזקאל ‪ -‬וכל רבה סתם הוא רבה‬
‫בר נחמני ‪ -‬ורב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יצחק לדעת רש"י‪ ,‬ולדעת‬
‫תוספות‪ ,‬הוא רב נחמן בר יעקב‪ .‬רב הונא הוא תלמידו של שמואל ויש‬
‫רב הונא אחר שהיה רבו ‪ -‬כדמשמע בעא מניה שמואל מרב הונא‪( :‬ריש‬
‫לקיש הוא ר' בן לקיש‪).‬‬
‫(רבי אלעזר בתנאים הוא בן שמוע ובאבות הוא בן ערך‪ .‬למד מעניינו ס'‬
‫יוחסין‪).‬‬

‫(ההוא סבא ‪ -‬הוא אליהו‪ .‬תוספות פ"ק דחולין דף ו' ע"א ‪ -‬ועיין עוד‬
‫באות ח' חכמים‪).‬‬
‫רבי אליעזר סתם במשנה הוא בן שמוע הכהן (הר"ם הקדמת זרעים) ‪-‬‬
‫ובן עזאי‪ ,‬זומא‪ ,‬ננס‪ ,‬שלשתם "שמעון" שמם ‪ -‬ובן בתירא‪ ,‬הוא ר' יהודה‬
‫בן בתירה ‪ -‬וכן בג בג הוא רבי יוחנן (הוא בן ההא הא דעולה‪ ,‬כן‬
‫תוספות בריש חגיגה דף ט') סתם רבי פדת‪ ,‬הוא רבי אלעזר בן פדת; ר'‬
‫יוסי סתם הוא רבי יוסי בן חלפתא‪.‬‬

‫נתיב אות העי"ן‪:‬‬

‫"עד כאן לא קאמרי רבנן התם‪ ,‬אלא" וכו' –‬

‫‪86‬‬
‫בסוכה דף נ"ו ואחרים רבים‪ ,‬לומר דלא פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי‪,‬‬
‫דאי התם פליגי רבנן‪ ,‬הכא מודו לסברת האמורא‪.‬‬
‫"עובדא הוה ברבי פלוני ורבי פלוני בי רבי פלוני" –‬
‫הכי פירושו‪" :‬עובדא הוה בי רבי פלוני ואותו פלוני הלך למדרש של‬
‫פלוני לעיין ביניהם הדבר‪.‬‬
‫"הענין ברישא והדר חמנין" –‬
‫או להפך‪ ,‬עיין באות אלף "אורחיה דתנא" וכו'‪.‬‬
‫"עירוב פרשיות" –‬
‫פירוש‪ :‬פסוק שהוא מפרשה אחרת ונתערב בכאן‪ ,‬ואינו מקומו; עוקרין‬
‫אותו מזו‪ ,‬ונותנין אותו במקומו ‪ -‬זו דעת רש"י‪ .‬ואחרים פרשו דדין‬
‫עירוב פרשיות אינו עוקר לגמרי הפסוק מהפרשה שנכתב בה‪ ,‬דאם כן‬
‫אין זה עירוב אלא עיקור פרשיות‪ ,‬אלא רוצה לומר דקאי הכא והכא‪,‬‬
‫והיינו שמערב הפרשיות ועומד בשניהם‪.‬‬
‫"עשה דוחה לא תעשה" –‬
‫עיין ביבמות‪" :‬כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה‪ ,‬אם אתה יכול‬
‫לקיים את שניהם‪ ,‬מוטב‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬יבוא עשה וידחה לא תעשה"‪ .‬ואיך‬
‫יבוא עשה הקל‪ ,‬וידחה לא תעשה החמור? ‪ -‬וזה‪ ,‬כי העשה תנאי הוא בלא‬
‫תעשה‪ ,‬כאילו תאמר דלא תעשה כך‪ ,‬אלא בדבר פלוני‪ ,‬ויש בזה חלוקות‬
‫בחדרי הגמרא‪.‬‬

‫נתיב אות הפ"א‪:‬‬

‫כל פטורים דשבת הוי פטור אבל אסור –‬

‫‪87‬‬
 ‫לבד משלשה‪ ,‬דהוי לן פטור ומותר‪ ,‬ואלו הן‪ :‬צבי שנכנס לבית בשבת‪,‬‬
‫הצד נחש בשבת‪ ,‬והמפיס מורסא בשבת‪ ,‬ואם להוציא ליחה פטור‪.‬‬
‫"פיסקא" עיין "הפסקות" באות הא‪ ,‬ופיסוק טעמים‪:‬‬
‫"פסקי ההלכות" באות כף כללי פסקי ההלכות ‪:‬‬
‫הפסוקים שאין להם הכרע הם חמשה‪ ,‬וסי' "ממ"ש א"ו"‪" :‬מחר"‪,‬‬
‫"משוקדים"‪" ,‬שאת"‪" ,‬ארור"‪" ,‬וקם"‪ .‬ויש לפרש דמתוך הכתב אין‬
‫להם הכרע‪ ,‬אבל מכי אתא עזרא ואפסקינהו‪ ,‬יש להם הכרע‪:‬‬
‫"פרט וכלל"‬
‫שבמדות‪ ,‬עיין באות כ' אצל כלל ופרט פרט ואחריו כלל נעשה כלל‬
‫מוסף על הפרט ונתרבה הכל וכו' וכא באות הכף עם כלל ופרט' ע"כ‪.‬‬
‫"פרט שהוא צריך לכלל" –‬
‫עיין באות הכ' כלל שהוא צריך לפרט וכו'‪.‬‬

‫"פרט וכלל ופרט" –‬

‫עיין באות כ' כלל ופרט וכלל והיא מדה על הינ'‪.‬‬
‫"פריך" –‬
‫עיין באות מם‪" :‬מתקיף"‪.‬‬
‫"פרשה שנאמרה ונשנית" –‬
‫קיימא לן כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית‪ ,‬אלא בשביל שנתחדש‬
‫בה "פוק ותשכח"‪.‬‬
‫ממאי דפתח מתחיל לפרושי או ממאי דסליק‪ ,‬באות אלף "אורחיה דתנא‬
‫לפרושי" ‪ ,‬וכו'‪:‬‬

‫‪88‬‬
 ‫נתיב אות הצד"י‪:‬‬
‫"צריכי" ו"צריכא‪ ,‬דאי אשמועינן קמייתא הוה אמינא" וכו' ו"אי‬
‫אשמעינן הדא‪ ,‬הוה אמינא"‪ ,‬וכו' "צריכא" –‬
‫זה נמצא הרבה פעמים בתלמוד‪ ,‬ודרכו ידוע‪:‬‬

‫נתיב אות הקו"ף‪:‬‬

‫כל "קא סלקא דעתין" הוא לגלות היסוד אשר בנה עליו המקשה‬
‫קושייתו‪ .‬ו"קא סלקא דעתין"‪ ,‬רוצה לומר‪ :‬דעת המקשה‪ ,‬ומסקנא לא‬
‫מסיק הכי וכן בריש ברכות‪" :‬קסלקא דעתין‪' ,‬בני אדם'‪ ,‬היינו‪ :‬עניים"‪,‬‬
‫ומסיק‪'" :‬בני אדם' לאו עניים"‪ .‬וקרוב לזה והוא "וסברוה"‪.‬‬
‫"וסברוה" –‬
‫רוצה לומר‪ :‬בני הישיבה‪ .‬ורוב "וסברוה" שבתלמוד לא קאי הכי‪ ,‬כמו‬
‫"קא סלקא דעתין"‪ ,‬הגם שלפעמים נמצא "וסברוה" דקיימי במסקנא‪.‬‬
‫"ודקארי לה‪ ,‬אמאי קרי לה?" –‬
‫לשון קושיא הוא‪ ,‬ועניינו לתת התלות סברא למקשה‪ ,‬שאין הקושיא‬
‫פשיטא כל כך כאשר נראית‪ .‬והכי קאמר‪" :‬ודקרי לה‪ ,‬אמאי קארי לה?"‬
‫‪ -‬ואותו מקשה קושיא זו‪" ,‬מה עלתה על רוחו להקשות? וכי לא ראה‬
‫ולא ידע שהקושיא כלום?" וכל זה יתכן שהוא דברי בעל הגמרא‪ ,‬רוצה‬
‫לומר‪ :‬מסדר התלמוד‪.‬‬
‫ויש מי שאומר שהוא מתוספת רבנן סבוראי‪.‬‬
‫"קבלה מניה רבי שמואל‪ ...‬כדי רשעתו" –‬

‫‪89‬‬
 ‫ברשעה המסורה לבית דין‪ .‬פירש רש"י‪" :‬קבלה מיניה תשובה זו‪ ,‬ושני‬
‫עלה ברשעה"‪ ,‬וכו'‪ ,‬ופירוש אחר‪" ,‬קבלה מיניה האי תירוצא‪ ,‬דברשעה‬
‫המסורה לבית דין הכתוב מדבר‪".‬‬
‫"קל וחומר" –‬
‫מידה כתובה בתורה שדורשין "קל וחומר"‪ ,‬ולומדין "חמור מקל‬
‫להחמיר"‪ ,‬והוא הדין איפכא‪" ,‬קל מהחמור להקל"‪ ,‬והדעת תחייב זה‪,‬‬
‫"שאם זה הקל נמצאת בו זאת החומרא‪ ,‬זה החמור לא כל שכן?" וכן‬
‫בכתוב‪'" :‬ואביה ירוק ירק בפניה'‪ ,‬הלא תכלם שבעת ימים? אם אביה‬
‫הראה לה פנים זועפות‪ ,‬תכלם ‪ -‬קל וחומר לשכינה‪ ,‬שהיא תכלם ותסגר‬
‫בשבילה!" ומשם אנו למדין "קל וחומר" מן התורה‪ ,‬שהוא "חמור מקל‬
‫להחמיר"‪ ,‬וגם ההיפך‪ ,‬לומר‪" :‬ומה דבר זה החמור‪ ,‬נמצא בו זה הקלות‪,‬‬
‫דבר זה הקל‪ ,‬אינו דין שימצא אותו הקלות?" ‪ -‬וזהו "קל מחמור" להקל‪.‬‬

‫ה"קל וחומר" נעשה מסברא‪ ,‬כלומר‪ :‬מחשיבות סברא בעלמא‪ ,‬ולא מכח‬
‫הכתוב‪ ,‬כגון‪" :‬ומה שן‪ ,‬שאין כונתה להזיק‪ ,‬חייב ‪ -‬קרן‪ ,‬שכונתו להזיק‪,‬‬
‫לא כל שכן?" ונעשה מדין‪ ,‬כלומר‪ :‬מדין התורה‪ ,‬וממעלות שנתן הכתוב‬
‫בדבר‪ ,‬בין להקל‪ ,‬בין להחמיר‪ .‬כגון‪" :‬מה אמה העבריה‪ ,‬שאין ניקנית‬
‫בביאה‪ ,‬נקנית בכסף ‪ -‬זו שנקנית בביאה‪ ,‬אינו דין שנקנית בכסף?" ‪ -‬וכן‬
‫כל כהאי גוונא‪ ,‬ונקרא הקל וחומר "דין"‪ ,‬וזהו "והלא דין הוא"‪ ,‬וכו'‬
‫"דיו לבא מן הדין להיות כנידון" –‬
‫פירוש‪" :‬דיו ללמד להיות כמלמד"‪ ,‬וזה דאין דנין "קל וחומר"‪ ,‬אלא‬
‫להטיל על הלמד אותה החומרא שנמצאת במלמד בלדבד‪ ,‬אבל להעדיף‬
‫עליו יותר מהלמד‪ ,‬לא‪ ,‬ואף על פי שהלמד כל כך חמור בערך המלמד‪,‬‬
‫כדגמרינן מקרא‪" :‬תסגר שבעת ימים‪ ,"...‬קל וחומר לשכינה‪ ,‬ארבעה‬
‫עשר יום‪ .‬אלא אמרינן "דיו לבא מן הדין להיות כנידון"‪.‬‬
‫ופלוגתא דרבנן ורבי טרפון בקמא אי אמרינן "דיו" או לא אמרינן "דיו"‪,‬‬
‫ומסקנא התם דהיכא דלא מפריך "קל וחומר" כולי עלמא לא פליגי דאית‬
‫ליה דיו‪ ,‬כי פליגי היכא דמיפרך "קל וחומר" (פירוש‪ :‬שאחר שנעשה קל‬
‫וחומר אי אמרינן "דיו"‪ ,‬ובזה לא נמצינו למדין כלום עם ה"קל וחומר"‪,‬‬
‫‪90‬‬
 ‫ונשבר ולא יועיל דבר‪ .‬אז סבר רבי טרפון דלא אמרינן "דיו"‪ ,‬כיון דלא‬
‫מהני לן ולא גמרינן ביה מידי‪ ,‬ורבנן סברי דאפילו הכי אמרינן "דיו"‪,‬‬
‫אבלהיכא דאי נמי אמרינן "דיו"‪ ,‬סוף סוף מהני לן‪ ,‬ה"קל וחומר"‪,‬‬
‫וגמרינן ביה מלתא דלא כתיבא‪ ,‬כגון "שבעה דשינה" לא כתיבי כל‬
‫עיקר‪ ,‬ואתא "קל וחומר" ואייתי ארביסר‪ ,‬אתא "דיו"‪ ,‬אפיק שבעה‪,‬‬
‫ואוקי "שבעת ימים" ‪ -‬כולי עלמא אית להו "דיו"‪).‬‬
‫"שייך "דיו" בין אתחלת דינא‪ ,‬בין אסוף דינא" –‬
‫פירוש‪" :‬תחילת דינא"‪ ,‬הוא ה"מלמד" שבתחילת הדין‪ ,‬כגון ההוא‬
‫דמייתי קרא‪" :‬אם אביה"‪ ,‬וגו'‪ ,‬קל וחומר לשכינה י"ד יום‪ .‬ה"מלמד"‬
‫הוא האב‪ ,‬וה"למד"‪ ,‬השכינה‪ .‬ואמרינן "דיו לבא מן הדין‪ "...‬דהיינו‪,‬‬
‫"השכינה"‪ ,‬להיות כנידון ‪ -‬האב ‪ -‬שהוא ה"מלמד"‪ ,‬והוא בתחילת ה"קל‬
‫וחומר"‪.‬‬
‫ופירוש "סוף דינא" הוא "מלמד" שבסוף דינא‪ ,‬כלומר‪ ,‬אותו דבר‬
‫הנמצא ב"למד"‪ ,‬שמכחו הוא לומד ומוסיף עליו מקל וחומר‪ ,‬כגון‪" :‬ומה‬
‫אם שן ורגל‪ ,‬קל ברשות הרבים‪ ,‬דפטור‪ ,‬חמור ברשות הניזק‪ ,‬דחייב נזק‬
‫שלם ‪ -‬קרן‪ ,‬דחמור ברשות הרבים‪ ,‬שחייב חצי נזק‪ ,‬אינו דין להחמיר‬
‫ברשות הניזק לשלם נזק שלם?" (עיין "תחילת חכמה" ‪ ,‬דין "קל‬
‫וחומר")‬
‫וקאמר בעיקרא דדינא‪ ,‬או ב' נושאים‪ ,‬או א'‪ ,‬יש הפרש‪ :‬הא' האמור‪,‬‬
‫והב'‪" :‬ומה אם במקום דשן ורגל קל ברשות הרבים הקרן חמור בו‪,‬‬
‫מקום דשן ורגל חמור ברשות הניזק‪ ,‬אינו דין שנחמיר בקרן דישלם נזק‬
‫שלם?" ‪ -‬ואמר "דיו"‪ ,‬וכו'‪(.‬עיין במקום הנזכר)‬
‫ויש בכמה דוכתי שדורש "קל וחומר" ואינו אומר "דיו"‪ ,‬ונראה‬
‫לתוספות דאין שייך לומר "דיו" אלא היכא שה"קל וחומר" אתא לרבות‬
‫דבר חדש שאין כתוב כלל‪ ,‬אבל היכא דעיקר ה"קל וחומר" לא אתי כי‬
‫אם לפרושי ולגלויי מלתא בעלמא‪ ,‬לא שייך לומר "דיו"‪.‬‬
‫"מה לפלוני‪ ,‬שכן חמור בכך וכך‪ ,‬תאמר בזה‪ ,‬שאין בו" וכו' ‪ -‬זהו פירכא‬
‫אעיקרא דדינא‪ ,‬פי'‪ :‬ממקום שבאה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬המלמד גופיה‪ ,‬ומשיבין על‬
‫ה"קל וחומר" אם יש להשיב‪ ,‬וכך המידה אם יש במלמד חומרא אחת או‬

‫‪91‬‬
‫קולא אחת‪ ,‬ואינו בלמד‪ .‬ואפילו יש בלמד כמה חומרות או קולות שאינם‬
‫בלמד‪ ,‬וסותרים ה"קל וחומר" בכך‪ ,‬ואין למדין הימנו בין להקל‪ ,‬בין‬
‫להחמיר‪ ,‬דאיכא למימר‪" :‬כמו שיש בו אותה חומרא‪ ,‬עדיפא מכל‬
‫שבנגדה לגרום אותו דבר!" ‪ -‬וכשמקשינן פירכא זו‪ ,‬הוא בלבד שפשוט‬
‫וידוע שאין אותה קולא או חומרא בזה הלמד‪ ,‬דאם לא כן נמצא היא‬
‫גופה תיתי בקל וחומר כמו זאת‪.‬‬
‫"פלוני יוכיח" –‬
‫פרכא אסוף דינא הוא‪ .‬פירוש‪ :‬כשאומר פלוני שחמור בכך וכך‪ ,‬אינו דין‬
‫שנחמיר עליו?‪ ,‬כו' ‪ -‬ופריך‪" :‬פלוני יוכיח!" ‪ -‬שאין אותה חומרא גורמת‬
‫לו דבר‪ ,‬ואסוף דינא פרכינן מעלמא‪ ,‬שאומר‪" :‬פלוני יוכיח!" ‪ -‬שאין‬
‫גורמת לו דבר חומרת הלמד שמכחה אתה בא ללמד עליו‪ ,‬לומר‪" :‬כיון‬
‫שחמור בכך‪ ,‬דין הוא שיהא חמור בדבר פלוני‪ ,‬שהרי פלוני יש בו אותה‬
‫חומרא‪ .‬ואפילו הכי‪ ,‬אין בו אותו הדין‪ .‬אף אתה‪ ,‬אל תתמה על זה הלמד‪,‬‬
‫אם לא נתן בו זה הדין‪ ,‬ואף על פי שחמור באותה חומרא!"‬
‫"הכנסת פירכא והבלעה בקל וחומר" –‬
‫הוא שיש פעמים חומרא במלמד שאינה בלמד‪ ,‬ואין עושה ממנה פירכא‬
‫לסתור הדין‪ ,‬אך מכניסין אותה בתוך ה"קל וחומר"‪ ,‬ומבליעין אותה בו‪,‬‬
‫באופן שלא תועיל לכלום‪ ,‬וכגון שאותה סברא בעלמא‪ ,‬ולא מלתא‬
‫דכתיבא בתורה‪ .‬וזו נקראת "הכנסת פירכא"‪ ,‬וכו' ‪ -‬וזה ציורה‪:‬‬
‫"ומה פלוני הקל בכך וכך‪ ,‬ואף על פי שהוא חמור בחומרא פלונית‪ ,‬לא‬
‫הועילה לו חומרתו לאותה קולא‪ ,‬עם כל זה חמור בדבר אחר ‪ -‬זה חמור‬
‫‪ -‬אינו דין שנחמיר עליו?"‪ ,‬וכו' –‬
‫ולא יזיק לו מה שאינו חמור באותה חומרא שבמלמד‪ ,‬שהרי כמו שלא‬
‫הועילה לכך‪ ,‬לא תועיל לדבר אחר‪ .‬ולפיכך אינה פירכא‪.‬‬
‫"מה לפלוני היוכיח‪ ,‬שכן יש בו כך וכך‪ ,‬תאמר בלמד זה שאין בו כך"‪,‬‬
‫וכו' –‬
‫פעמים כשפריך אעיקרא דדינא‪" :‬מה לפלוני‪ ,‬שכן"‪ ,‬וכו'‪ ,‬חוזר הגמרא‬
‫ומקיים ה"קל וחומר" ממקום אחר‪ ,‬ואומר‪" :‬פלוני יוכיח!" ‪ -‬שאין אותה‬
‫‪92‬‬
 ‫חומרא גורמת הדין שכן פלוני אין בו אותה חומרא‪ ,‬ויש בו אותו הדין‪.‬‬
‫הילכך‪" ,‬קל וחומר" במקומו עומד‪ .‬ואם יש ב"יוכיח" זה שום מעלה‬
‫שאינה בלמד שלנו‪ ,‬עושים ממנה פירכא‪" :‬מה לפלוני היוכיח‪ ,‬שכן יש‬
‫בו כך וכך‪ ,‬תאמר בלמד זה‪ ,‬שאין בי כך וכך!" ‪ -‬ולא נלמוד דבר‪.‬‬

‫ואם אותה המעלה לא נמצאת במלמד הראשון‪ ,‬אומר‪" :‬פלוני הראשון‬

‫יוכיח!" –‬
‫שאין הדבר תלוי בכך‪ .‬ובכל דוכתא‪ ,‬כשיגיע הגמרא לידי כך אומר‪:‬‬

‫"וחוזר הדין‪ :‬לא ראי זה‪ ,‬כראי זה ‪ -‬ולא ראי זה‪ ,‬כראי זה! הצד השוה‬
‫שבהם‪ ,‬שכן יש" וכו'‪" ,‬אף אני אביא"‪ ,‬וכו'‪ ,‬כלומר‪" :‬הואיל דלא אתי‬
‫חדא מחדא כדבעינן מעיקרא‪ ,‬תיתי השתא חדא מתרתי ב'מה הצד' " –‬
‫פירוש‪ :‬במה מצינו ב"הצד השוה" ‪ -‬הילכך יש לו לבקש הצד השוה‬
‫בשניהם שגורם אותו הדין‪ ,‬ומאותו הצד נלמוד כל הדומה דוגמתו‪.‬‬

‫ולפעמים מייתי חדא מתלת‪ ,‬ודוגמתו נמי התם ובכל דוכתא‪.‬‬

‫"מה להצד השוה שבהם‪ ,‬שכן יש בו כך וכך‪ ,‬תאמר בזה שאינו שוה להם‬
‫בכך!" ‪ -‬אם נמצאת שום מעלה שוה בשניהם שאינה בלמד עושין ממנה‬
‫פירכא לסתור ה"מה הצד" כמו חדא מתרתי‪ .‬ובכל דוכתתא לא פריך על‬
‫"מה הצד"‪ ,‬אלא בצד השוה שבשניהם‪ ,‬אבל לא לחבר החומרות או‬
‫הקולות הראשונות ואף על פי שאינן דומות‪ ,‬ופריך מצד שיש בהם חמור‬
‫או קל‪.‬‬

‫וראה כל הילוך זה במכות‪ ,‬פרק "אלו הן הלוקין"‪.‬‬

‫נקטינן ד"כל 'מה הצד' מגופיה פרכינן‪ ,‬מעלמא לא פרכינן!" ‪ -‬פירוש‪ :‬אי‬
‫קאמר ותיתי ב"מה הצד" יש להשיב‪" :‬מה להצד השוה שבהן בכך וכך‪,‬‬
‫תאמר בזה‪ ,‬שלא השוה להם במידה זו! " ‪ -‬זהו 'מגופיה'‪ ,‬אבל לא‬
‫'מעלמא'‪ ,‬כגון "פלוני יוכיח!"‪ ,‬בחדא מחדא‪.‬‬

‫‪93‬‬
 ‫ועוד נקטינן "חדא מחדא‪ ,‬קולא וחומרא פרכינן‪ ,‬כל דהוא לא פרכינן‪.‬‬
‫חדא מתרתי פרכינן‪ ,‬אפילו כל דהוא‪ .‬חדא מתלת ‪ -‬אי הדר דינא‪ ,‬פרכינן‬
‫אפילט כל דהוא; ואי לא הדר דינא‪ ,‬קולא וחומרא פרכינן‪ ,‬כל דהוא לא‬
‫פרכינן‪ ".‬פירוש‪ :‬קולא וחומרא שיש בו מעלת קולא או חומרא‪ ,‬אבל‬
‫דבר כל דהוא שנמצא במלמד ואינו בלמד‪ ,‬והוא לא קל ולא חמור‪ ,‬לא‬
‫חשיב פירכא גבי חדא מחדא‪ ,‬בין אם היה הדין בנוי על "קל וחומר"‪ ,‬או‬
‫על "מה מצינו"‪ ,‬אבל על חדא מתרתי פרכינן ואפילו קודם שחזר הדין‪,‬‬
‫ולא באנו להצד השוה‪ .‬אבל חדא מתלת‪ ,‬אי הדר דינא ואתי ב"מה הצד"‪,‬‬
‫פרכינן כל דהוא על "מה הצד"‪ ,‬ואי לא הדר דינא‪ ,‬כגון שהשבנו על‬
‫היוכיח ובאנו גם כן להשיב על זה השלישי תשובת כל דהוא ‪ -‬לא פרכינן‬
‫אלא תשובת קולא וחומרא ‪" -‬שכן חמור בכך וכך"‪ .‬ורש"י אומר‪" :‬כך‬
‫המדות המסורות לנו מסיני!"‬
‫ופעמים יש פרכא ולא חשיבא אפילו כל דהוא‪ ,‬ולא פריך מינה‪ ,‬כגון‬
‫דקאמר "מה להצד השוה‪ ,‬שכן" וכו'‪" ,‬הא‪ ,‬לא קשיא!" ‪ -‬פירוש‪" :‬הא‪,‬‬
‫לא קשיא לא חשיבא ליה פירכא‪ ,‬ואפילו כל דהוא‪ ,‬ולא פריך‪ ".‬ואשכחן‬
‫דפריך פירכא‪ ,‬ואף על גב דלא שייכא‪ ,‬כגון‪ :‬מה לאשה שכן אינה‬
‫במילה‪"...‬‬
‫"קל וחומר של מקומות" –‬
‫בכולה גמרא שאומר‪" :‬ומה במקום"‪ ,‬או "כיוצא בזה"‪ ,‬וכו'‪ ,‬והוא כשיש‬
‫פירכא‪ ,‬כגון דעביד "קל וחומר" ללמד אכלי חרס‪ ,‬ואיכא למיפרך‪" :‬מה‬
‫לכל הכלים‪ ,"...‬וכו' ‪" -‬תאמר בכלי חרס‪ ," ... ,‬וכו' ‪ -‬לכך קא עביד "קל‬
‫וחומר" מכח אויר גב המקומות שבו‪ ,‬והשתא לא שייך האי פירכא‪ .‬ובכל‬
‫מקום שיש פירכא‪ ,‬ואינו משנה ה"קל וחומר" ‪ -‬בידוע שישנה על‬
‫המקומות פירכא‪ ,‬כמו שיש עליה המלמדים עצמן‪ ,‬ולא יועיל השינוי‪.‬‬
‫כל פירכא שהיא סברא בעלמא‪ ,‬ולא מלתא דכתיבא בתורה ‪ -‬אין עושין‬
‫ממנה פרכא לסתור הדין ‪ -‬אבל מכניסין אותה ב"קל וחומר"‪ ,‬ומבליעין‬
‫אותה בו‪.‬‬
‫כל היכא דאיכא קלין וחמורין סותרין זה את זה‪ ,‬אומר הגמרא בכל‬
‫דוכתא‪" :‬איכא למימר הכי‪ ,‬ואיכא למימר הכי‪ ,‬וכל אחד תיקום‬
‫אדוכתיה!"‪ ,‬כלומר‪ :‬ולא נלמוד לא מזה‪ ,‬ולא מזה‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫ודוקא כשסותרין ומכחישין זה את זה לגמרי‪ ,‬אבל כשאין הכחשה ממש‪,‬‬
‫לא קאמר הכי‪ ,‬דשניהם יכולין להתקיים‪.‬‬

‫וכל כי הני "קל וחומר"‪ ,‬לאו דוקא ננהו‪ ,‬דבלאו הכי ילפינן "במה מצינו‬
‫להשוות זה לזה"‪ .‬הילכך כל כהאי גוונא אינו אלא כדרך "מה מצינו"‪,‬‬
‫ולא אמרינן "כל חד תקום אדוכתיה"‪.‬‬
‫"אדם דן 'קל וחומר מעצמו'‪ ,‬ואין דן גזרה שוה מעצמו‪ ,‬אלא אם כן‬
‫קבלה מרבו‪ ,‬ורבו מרבו עד למשה מסיני" –‬
‫ונראה מדברי רש"י דלאו דוקא גזרה שוה‪ ,‬דכל המדות נמי לא נתנו‬
‫לידרש מעצמן‪ ,‬חוץ מ"קל וחומר" בלבד‪ ,‬ותוספות כתבו דכל המדות‬
‫אתה דן מעצמו‪ ,‬חוץ מגזרה שוה‪ .‬והטעם‪ ,‬בדיני "גזרה שוה"‪.‬‬
‫ומצינו דמקשה לגזרה שוה‪ ,‬וכיון שאין גזרה שוה מעצמו‪ ,‬אלא היא‬
‫הלכה למשה מסני‪ ,‬איך חולקין עליו‪ ,‬שנראה שאינה אמיתית‪ ,‬ולא‬
‫קבלה? ‪ -‬אלא שיש גזרה שוה של מקומות ושל נושאים ‪ -‬רוצה לומר ‪-‬‬
‫של פרשה או פסוק‪ .‬וכשחולק על איזו גזרה שוה‪ ,‬אינו חולק עליה‬
‫שאינה אמיתית‪ ,‬אבל בהכרח נקבל הגזרה שוה‪ ,‬וחולק באיזה פסוק היא‬
‫אמיתית‪( .‬ויכול להיות בב' פנים‪ ,‬או שיודע שיש כאן גזרה שוה לדין זה‪,‬‬
‫וחולק על התיבה‪ ,‬או שיודע שיש בתיבות אלו גזרה שוה‪ ,‬וחולק על דין‬
‫שנלמוד ממנה‪ .‬וראה ב"גזרה שוה"‪).‬‬
‫אין דנין דברי תורה מדברי סופרים‪ ,‬ולא דברי סופרים מדברי תורה‪ ,‬וכן‬
‫ולא דברי סופרים מדברי סופרים‪– .‬‬
‫ואמרו התוספות ד"מילי דרבנן ממילי דרבנן לא ילפינן כ"קל‬
‫וחומר"‪,‬דאם לא כן לא תמצא שום חילוק בדבריהם‪ ,‬דליכא למיפרך‬
‫מידי "מה לפלוני"‪ ,‬וכו'‪" ,‬תאמר בזה"‪ ,‬וכו'‪ ,‬משום דאמרינן‪" :‬היא גופא‬
‫תיתי וישוו בכל‪ ,‬אלא לפי הנראה בעיניהם גזרו בכל דבר לצורך סייג‪,‬‬
‫ואין ללמוד זה מזה‪( ".‬סוכה דף ל"ה ‪" -‬כל דין שבתחילה חומרא ולבסוף‬
‫קולא‪ ,‬אינו דין!" ‪ -‬עיין עליו‪).‬‬
‫קיימא לן‪" :‬אין מזהירין ואין ענשין מן הדין!" –‬

‫‪95‬‬
‫פירוש‪ :‬אין למדין אזהרה ועונשין מדין "קל וחומר"‪ ,‬ופלוגתא היא בכמה‬
‫דוכתי‪ .‬והטעם‪ ,‬מפני שה"קל וחומר" ניתן לדרוש מעצמו‪ ,‬וכיון שהוא‬
‫מסור לסברא‪ ,‬פעמים שאדם תועה ודן "קל וחומר" פריכא‪ ,‬ולאו‬
‫אדעתין‪ .‬הילכך‪ ,‬אין עונשין מן הדין‪.‬‬
‫ודוקא איסורא‪ ,‬אבל ממונא עונשין מ"קל וחומר"‪ ,‬ואיסורא נמי‪ ,‬דוקא‬
‫עונש הגוף‪ ,‬אבל איסור מיהא איכא‪ .‬ולפעמים לומדין עונש ב"קל‬
‫וחומר"‪ ,‬כדרך גילוי בעלמא‪ ,‬והעיקר כתוב‪.‬‬

‫"אין למדין "קל וחומר" מהלכה" –‬

‫פירוש‪ :‬מהלכה למשה מסיני‪ ,‬והוא הדין לשאר מידות‪ ,‬ד"י"ג מידות‬
‫הלכה למשה מסיני"‪ .‬וכי אגמריה למשה‪ ,‬על פסוק הוא דאגמריה‪ ,‬ולא‬
‫על הלכה‪ - .‬עד כאן דיני "קל וחומר"‪.‬‬
‫"קל וחומר מפורש" ‪ -‬כיצד? –‬
‫"כִּי אֶת‪ַ -‬רגְלִּים ַרצְתָּ ה ַויַלְאּוָך‪ ,‬וְאֵ יְך תְ תַ ח ֲֶרה אֶת‪-‬הַּסּוסִּים‪ - "...‬ומדאם‬
‫"את רגלים"‪ ,‬כן "את הסוסים"‪ ,‬על אחת כמה וכמה! זהו ה"קל וחומר"‪:‬‬
‫"ואיך תתחרה"‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫"קל וחומר סתום" ‪ -‬כיצד? –‬
‫"‪...‬נִּשְ בַע ְלה ַָּרע‪ ,‬וְֹלא י ָּמִּר‪ ".‬אבל אם נשבע להיטיב‪ ,‬יחליף‪ .‬ומה קשה‬
‫לאדם לעשות? להרע לעצמו‪ ,‬או להיטיב לעצמו‪ .‬אם להרע לעצמו אינו‬
‫מחליף‪ ,‬קל וחומר להיטיב לעצמו‪ .‬איזהו הרע לעצמו? שמותר לעשותו‪.‬‬
‫"אמר רבי יוחנן‪" :‬כגון שהיה בים‪ ,‬ואומר‪ :‬אשב בתענית‪ ,‬עד שאבוא‬
‫לביתי!" "‬
‫"וקרא אסמכתא בעלמא" –‬
‫פעמים במשנה וברייתא מייתי קרא‪ ,‬ואינו דבר תורה ממש‪ ,‬אלא‬
‫מדרבנן‪ .‬ו"קרא אסמכתא בעלמא בכמה דוכתי‪".‬‬
‫"קשיא" –‬

‫‪96‬‬
‫במשנה וברייתא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא ומשיב‪" :‬נעשה כמי‪ ,‬ולא‬
‫קשיא מידי" כלומר‪" :‬התנא הכי קאמר‪ :‬דיוק של הרישא נעשה כמו‬
‫הסיפא עצמה‪ ,‬ודינו כמוה‪ ".‬והוי כמו "חסורי מחסרא"‪ ,‬ולא מיחסרא‬
‫ממש‪ ,‬אלא שמגיה המשנה‪ ,‬אלא דתנא הכי קאמר‪.‬‬
‫וזמנין אומר‪" :‬רישא פלוני" ו"סיפא פלוני"‪ ,‬או "תברא" ורוצה לומר‬
‫ממשנה מוחלקת לשתי דעות‪ ,‬ומי ששינה רישא‪ ,‬לא שינה סיפא‪ ,‬ומי‬
‫ששינה סיפא‪ ,‬לא שינה רישא‪.‬‬

‫"קדושה ראשונה" –‬
‫לשעתה‪ ,‬או לעתיד לבוא‪ - .‬חגיגה ג'‪.‬‬

‫נתיב אות הרי"ש‪:‬‬

‫"רב‪ ,‬ורבי יוחנן‪ ,‬ור' חביבא מתנו" –‬

‫כלומר‪ :‬חך שמעתא שאומר בסמוך‪.‬‬
‫והשתא קאמר הגמרא בכל סדר מועד כל כי האי זוגא מחליפין רבי‬
‫יוחנן‪ ,‬ומכניסין רבי יוחנן‪.‬‬
‫בתוספות ‪ -‬שבת‪" :‬במה בהמה" נ"ד; מגילה ו'; סוכה ד'‪.‬‬
‫"רב מלכיא ‪ -‬מתניתין‪ ,‬ומתניתא ‪ -‬רב מלכיו‪.‬‬
‫וסימניך‪ :‬מתניתין מלכתא" ‪ -‬עיין ביצה כ"ח‪ ,‬מכות כ"א‪ ,‬ובמקומות‬
‫אחרים‪.‬‬
‫ומה הם הדברים? ‪ -‬שיפור‪ ,‬שפחות וגומות ‪ -‬רב מלכיו‪ .‬בלורית‪ ,‬אפר‬
‫מקלה וגבינה ‪ -‬רב מלכיא‪ .‬ואיך איכא בינינייהו? ‪ -‬שפחות‪.‬‬

‫‪97‬‬
 ‫כל "רבי פלוני ורבי פלוני"‪ ,‬עיין סתם מתניתין‪ ,‬באות ס'‪ .‬ובאות ח'‪,‬‬
‫חכמים‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬באות א'‪ ,‬אמוראים‪ ,‬ובאות ת'‪ ,‬תנאים‪.‬‬

‫"רבנן דבי רב" ‪ -‬התלמידים בני הישיבה‪ .‬וכל היכא דאתמר "בי רב"‪,‬‬
‫אינו ממש‪ ,‬אלא בית המדרש‪.‬‬
‫"רבוי ומיעוט וכל חלקיו"‪ ,‬עיין באות כ' "כלל ופרט"‪.‬‬
‫"רבוי" ‪ -‬כיצד? ‪ -‬שלשה לשונות ‪" -‬את"‪" ,‬גם"‪" ,‬אף" ‪ -‬לרבות‪.‬‬
‫"ויי' פקד את שרה ‪" -‬את" ‪ -‬מלדמד שכל העקרות נפקדו עמה‪" .‬גם‬
‫צאנכם גם בקרכם‪ ,‬קחו" ‪" -‬גם" ‪ -‬מלמד שנתן להם דורון משלו‪" .‬ויקח‬
‫את אדרת אליהו אף הוא" ‪ -‬ויכה את המים ‪" -‬אף" ‪ -‬מלמד שנעשו נסים‬
‫לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו‪ ,‬וכן פי שנים אתה מוצא‪ :‬שמונה‬
‫מופתים לאליהו‪ ,‬וי"ו לאלישע‪.‬‬
‫"רבוי אחר רבוי" ‪ -‬כיצד? –‬
‫" גם את הארי‪ " ,‬גם את הדוב היכה עבדך ‪ -‬כשהוא אומר‪" :‬גם"‪" ,‬את"‪,‬‬
‫"גם" ‪ -‬הרי שלשה רבוים ‪ -‬מלמד שהיו שם חמש חיות רעות ‪ -‬ארי ושני‬
‫גוריו‪ ,‬והדוב וגורו‪.‬‬
‫"רבוי אחר רבוי" ו"מיעוט אחר מיעוט" –‬
‫בכל דוכתא‪ ,‬אמרינן‪" :‬אין רבוי אחר רבוי‪ ,‬אלא למעט; ואין מיעוט אחר‬
‫מיעוט‪ ,‬אלא לרבות" ‪ -‬ואי אשכחן "מיעוט אחר מיעוט" דדריש למעט‪,‬‬
‫צ"ל‪ ,‬דכי אמרינן‪ :‬הכללא דוקא שאין לנו לדרוש ולקיים רבויים‬
‫ומיעוטים‪ ,‬דאמרינן ודאי הכתוב הפליג בהם לרמוז איפכא‪ ,‬אבל היכא‬
‫דאפשר לדרוש ולקיים אותם דרשינן להו‪ ,‬ומוקמינן להו אדינייהו ‪-‬‬
‫רוצה לומר‪ :‬הרבוי לרבות‪ ,‬ולהפך‪ .‬ואיך "מרבה" מיעוט אחר מיעוט‬
‫הוא? במשל‪ :‬ממעט ד' אנשים המיעוט הראשון‪ ,‬וחוזר וממעט ב' אנשים‬
‫מהם המיעוט השני‪ .‬אם כן‪ ,‬הוא מרבה עדיין השנים האחרים שבהם‪.‬‬

‫‪98‬‬
 ‫נתיב אות השי"ן‪:‬‬

‫"שלחו מתם" –‬
‫פירוש‪ :‬מארץ ישראל לבבל‪ ,‬ורוצה לומר "מהתם"‪ .‬וכן "מכא"‪ ,‬כמו‬
‫"מהכא"‪ .‬בערוך "תם"‪" .‬הזהרו"‪ ,‬וכו' ‪ -‬ביצה ד'‪.‬‬
‫"שמעת מינה" –‬
‫קושיא למקום אחר הוא‪ ,‬או למלתא דאמורא‪ ,‬או לבעיא דלא איפשיטא‬
‫במקומה קא פריך "ותפשוט מהכא"‪ ,‬כגון הא דדריש פרק "היה קורא"‪:‬‬
‫"שמעת מינה‪ ,‬מצות צריכות כונה"‪ ,‬כלומר‪ :‬קושיא לרבא‪ ,‬דאמר בראש‬
‫השנה‪" :‬התוקע לשיר‪ ,‬יצא"‪ ,‬ובעבודה זרה‪ ,‬פרק "השוכר"‪ :‬שמעת‬
‫מינה‪" :‬כליו של לוקח ברשות מוכר‪ ,‬לא קנה לוקח" ‪ -‬כלומר‪ :‬ובעיה‬
‫היא בפרק הספינה‪ ,‬ולא איפשיטא‪ ,‬ודכוותיהו טובא‪.‬‬
‫ויש "שמע מינה" בניחותא‪ ,‬למסקנא‪ .‬וב' פעמים שמע מינה‪.‬‬
‫שונה רבי במישנה דבר שאינו צריך רק כדי להסיר מלב השוטים ‪-‬‬
‫בפרק "החולק אמר רב יוסף‪ :‬בכאן שנה רבי משנה שאינה צריכה!"‬
‫משנה וברייתא‪ ,‬מצינו דאתייא בחדא מלתא כחד תנא‪ ,‬ובחדא מלתא‬
‫כתנא אחרינא ואמר‪" :‬בכי האי גוונא‪ ,‬רבי היא‪ ,‬ונסיב ליה אליבא דתרי‬
‫תנאי"‪ ,‬אי נמי‪" ,‬האי תנא סבירא ליה כפלוני בחדא"‪ ,‬כלומר‪ :‬ולא פלוני‬
‫שנאה‪ ,‬ולא פלוני שנאה‪.‬‬
‫"משניות סותרות" –‬
‫סתם רבי פעמים‪ ,‬ומפרק‪" :‬ורבי‪ ,‬היכי סתים הכאהכי‪ ,‬והכא הכי?"‬
‫ומתרץ‪" :‬רבי מעיקרא סבר לה כפלוני‪ ,‬וסתמה‪ ,‬ומשנה ראשונה לא זזה‬
‫ממקומה" ‪ -‬שאף על פי שחזר בו רבי‪ ,‬מאחר שפשטה ברוב התלמידים‪,‬‬
‫לא היה יכולת לבטלה מבית המדרש ולשכחהה מפיהם‪ ,‬והניחו את‬
‫שתיהן ‪ -‬והאחרונה עיקר‪ ,‬שחזר בו מהראשונה‪.‬‬

‫‪99‬‬
‫משנה מצינו שמדברת בדבר אחד‪ ,‬ואין בה לא איסור ולא היתר‪ ,‬וכן אין‬
‫בה לא טריפה ולא כשירה‪.‬‬
‫במשנה‪ ,‬פעמים לא דייק תנא בשיעורא בדבר מועט וכן בענין התלוי‬
‫בחשבון‪ ,‬לא דייק כזהיה הטעות לחומרא‪.‬‬
‫"שני כתובים המכחישים זה את זה‪ ,‬עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע‬
‫ביניהם" –‬
‫מידה זו מפורשת בתורה‪ ,‬כדאמרינן‪" :‬כתוב אחד אומר‪" :‬וירד ה' על הר‬
‫סיני"‪ ,‬וכתוב אחד אומר‪" :‬כי מן השמים דברתי עמכם" ‪ -‬הכריע‬
‫השלישי ביניהם‪" :‬מן השמים השמיעך אך קולו‪ ,‬ליסרך"‪ ,‬וגו' ‪ -‬מלמד‬
‫שהרכין הקב"ה שמי השמים על ראש ההר לדבר עמם מן השמים‪ ,‬ולא‬
‫ששינה אותם מהויתם‪ ,‬אלא שהראה דמות האש של העליונים‪ ,‬שהשמים‬
‫הוא אש ומים‪ ,‬והיה על ראש ההר לדבר מתוכו" ‪ -‬והיא ההרכנה‬
‫שאמרו‪.‬‬
‫ולמדו רבותינו במקום אחר דלא בא השלישי להכריע כאותה ששנינו‬
‫בסוטה‪" :‬כתוב אחד אומר‪" " :‬ומידותם מחוץ לעיר‪ ,‬את פאת קדמה ‪-‬‬
‫אלפיים באמה" וכתוב אחד אומר‪" :‬מקיר העיר וחוצה‪ ,‬אלף אמה" " והם‬
‫הכריעו ביניהם מדעתם‪ ,‬ותרצו לפי ראיותם‪.‬‬
‫והא דקתני "עד שיבוא הכתוב השלישי‪ ,‬ויכריע"‪ ,‬הכי קאמר‪" :‬שני‬
‫כתובים המכחישים זה את זה‪ ,‬אי אתה רשאי לדחותן ולהחזיקן"‪,‬‬
‫בשיבוש‪ ,‬שלא תחזור לתרץ אותם‪" ,‬עד שיבוא הכתוב השלישי‪ ,‬ויכריע‬
‫ביניהם"‪ ,‬ואז תעשה כפי ההכרעה אשר תראה‪.‬‬
‫וזהו מידת כיוצא בו במקום אחר‪ ,‬שדרש הלל לפני זקני בתירא‪ ,‬כלומר‪:‬‬
‫האחד מסייע לחבירו‪ ,‬ומחזק טעמו‪ .‬וזו אינה מידה ליחשב עם י"ג מידות‪,‬‬
‫אלא לפי שהאחרות שדרש היו מידות דרש גם לזו עמהם‪ .‬כל זה לשון‬
‫הראב"ד‪ ,‬ז"ל‪ .‬ע"כ‬
‫"שני כתובים המכחישים זה את זה‪ ,‬כיצד? –‬
‫כתוב אחד אומר‪" :‬ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף‪ ,‬ויהודה ארבע‬
‫מאות אלף ושבעים אלף"‪ ,‬וכתוב אחד אומר‪" :‬ויהי ישראל שמונה מאות‬
‫אלף"‪ ,‬וגו' "ואיש יהודה חמש מאות אלף" ‪ -‬נמצא ביניהם שלש מאות‬

‫‪100‬‬
 ‫אלף‪ ,‬וגו'‪ ,‬ושלש מאות אלף אלו‪ ,‬מה טיבן? ‪ -‬בא הכתוב השלישי‬
‫והכריע ביניהן‪" :‬ובני ישראל למספרם"‪ ,‬וגו' "לכל דבר המחלוקת הבאה‬
‫והיוצאת‪ ,‬חדש בחדשו"‪ ,‬וגו' ‪ -‬המחלוקת האחד ‪ -‬כ"ד אלף‪ ,‬וגו' ‪-‬מלמד‬
‫שאלו שלש מאות אלף היו כתובים בטומניות של מלכים‪ ,‬ולא היו‬
‫צריכים להמנות‪ .‬הא‪ ,‬כיצד? כ"ד אלף לי"ב חדש‪ ,‬הרי רפ"ח אלף‪,‬‬
‫נשתיירו שם לנשיאי ישראל‪ .‬הטילן הכתוב‪ ,‬וחזר וכללן‪.‬‬
‫זו המידה כאן לישוב המקרא לעיל בדרך חק ומשפט‪.‬‬
‫"שני כתובים הבאים כאחד‪ ,‬ומלמדים‪– "...‬‬
‫פלוגתא היא בכולה גמרא‪ :‬איכא מאן דאמר‪" :‬אין מלמדים!"‪ ,‬ואיכא מאן‬
‫דאמר‪" :‬מלמדים!" ‪ -‬אבל שלשה כתובים הבאים כאחד‪ ,‬לא‪ ,‬דמצי גמיר‬
‫חד מחבריה בבנין אב‪ ,‬ומדאיצטריך למכתב תרוייהו‪ ,‬גלי לך קרא דדוקא‬
‫הני‪ ,‬אבל אחריני לא‪ .‬הילכך אין מלמדין פירוש לעלמא‪.‬‬
‫"ושנים‪ ,‬מלמדין" ‪-‬סבירא ליה דאף על גב דאתיא חד מחבריה‪ ,‬מכל‬
‫מקום מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא כמו שאמר בריש‬
‫קדושין גבי "קל וחומר"‪" :‬מלתא דאתיא חד מחבריה‪ ,‬טרח וכתב לה‬
‫קרא‪ ,‬הילכך שפיר סבירא ליה דמלמדין; אבל ג' כתובים הבאים כאחד‪,‬‬
‫דכל כי האי לא טרח וכתב לה קרא‪ ,‬לדברי הכל אין מלמדין‪ ,‬דודאי גלי‬
‫לך קרא בהני תלת לאפוקי כוליהו אחרינא דעלמא‪ ".‬כך בכריתות‪ ,‬ויש‬
‫בהליכות עולם דאין צורך‪ ,‬דאיזה משניהם יהיה מיותר וגמר מחבריה‪,‬‬
‫אלא אפילו אחד לבד מיותר‪ ,‬והאחד צריך‪ ,‬ואין יכול ללמוד מחברו‪.‬‬
‫אפילו הכי‪ ,‬שפיר חשיב "שני כתובים הבאים כאחד"‪ ,‬דסוף סוף לכתוב‬
‫הצריך‪ ,‬וליתיה חבריה מיניה‪ ,‬והכי מוכח בפרק ב' דקדושין‪.‬‬
‫"שיעורין‪ ,‬חציצין ומחיצין ‪ -‬הלכה למשה מסיני" –‬
‫אֶרץ ִּחטָּה ּושְע ָֹּרה‪ְ ,‬וגֶפֶן ּותְ ֵאנָּה‬
‫ושיעורין הלכתא נינהו‪ ,‬וסמכום אקרא " ֶ‬
‫אֶרץ‪-‬זֵית שֶ מֶן‪ּ ,‬ודְ בָּש‪ ".‬בעירובין ד'‪ ,‬וסוכה ה'‪ ,‬וברכות מ"א‪.‬‬‫ו ְִּרּמֹון; ֶ‬

‫חטה ‪ -‬הנכנס לבית המנוגע‪ ,‬כליו טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס‪.‬‬
‫פת חטים‪ ,‬ולא פת שעורין‪".‬‬
‫שעורה ‪ -‬עצם כשעורה מטמא מטמא במגע ובמשא‪.‬‬
‫גפן ‪ -‬כדי רביעית יין לנזיר‪.‬‬
‫‪101‬‬
 ‫תאינה ‪ -‬כגרוגרת להוצאת שבת‪.‬‬
‫רימון ‪ -‬כלי בעלי בתים‪ ,‬שיעורן כרימונים בנקביהם‪.‬‬
‫זית שמן ‪ -‬רוב שיעורין כזיתים‪.‬‬
‫דבש ‪ -‬ככותבת הגסה‪ ,‬ביום הכיפורים‪.‬‬
‫ויש עוד‪ :‬כביצה ‪ -‬כגריס ‪ -‬כעדשה ‪ -‬כחרדל‪.‬‬
‫(כדי אכילת פרס = חצי כיכר של שלמונה ביצים‪ .‬רש"י ברכות לה)‬
‫שיעורי מידות הארץ ומשקלים והמטבעות‪ ,‬ומשורת מידת הלח והיבש‪.‬‬
‫חשבון המטבעות‪:‬‬
‫המנה ‪ -‬ק' זוז‪ ,‬השקל;‬
‫ד' זוזין‪ ,‬הסלע‪ ,‬שפ"ר שעורה;‬
‫המעה‪ ,‬היא הגרה; י"ו גרעינים‪,‬‬
‫האיסר‪ ,‬ד' גרעינין;‬
‫הפרוטה ‪ -‬חצי גרעין‪.‬‬
‫מידת היבש‪:‬‬
‫האיפה‪ ,‬ג' סאין;‬
‫הסאה‪ ,‬ו' קבין;‬
‫הקב‪ ,‬ד' לוגין;‬
‫הלוג‪ ,‬ו' ביצים;‬
‫העומר לחלה ‪ -‬מ"ג ביצים‪ ,‬וחומש עשירית האיפה;‬
‫האיפה ‪ -‬תל"ב ביצים‪.‬‬
‫מדת הלח‪:‬‬
‫הבת ‪ -‬ג' סאין‪ ,‬כאיפה;‬
‫ההין ‪ -‬יב לוגין;‬
‫רבע ההין ‪ -‬ג' לוגין;‬
‫קורטוב ‪ -‬א' בשמינית מלוג;‬
‫החומר ‪ -‬מידת הלח והיבש‪ ,‬הוא הכור‪,‬‬
‫החומר ‪ -‬עשר איפות או ל' סאיה;‬
‫הלתך ‪ -‬חצי החומר‪.‬‬
‫אסתרא ‪ -‬פלגא דזוזא ‪ -‬דהיינו‪ ,‬סלע; והאי סלע הוי א' משמנה בסלע‬
‫דאורייתא‪.‬‬

‫‪102‬‬
 ‫מידת קרקעות‪:‬‬
‫קנה המידה או החבל‪ ,‬ראוי של ג' אמה;‬
‫האמה ‪ -‬ו' טפחים;‬
‫הטפח ‪ -‬ד' אצבעות גודלים;‬
‫האמה של מקוה ‪ -‬חצי אצבע שוחקת על כ"ד אצבעות ‪ -‬הכל‪ :‬מ"ד אלף‬
‫קי"ח וג' שמיניות;‬
‫זרת האמור בתורה ‪ -‬חצי אמה של שישה טפחים‪ ,‬ולא של ה';‬
‫ככר של חול ‪ -‬שישים ליטרין;‬
‫ושל קודש ‪ -‬כפול היה‪.‬‬
‫משקל הכסף‪:‬‬
‫השקל ‪ -‬ש"כ שעורה‪ ,‬גרעינין;‬
‫הסלע ‪ -‬ארבע דינרין;‬
‫הדינר ‪ -‬ו' מעין;‬
‫המעה ‪ -‬ב' פונדיון;‬
‫הפונדיון ‪ -‬ב' איסרין;‬
‫האיסר ‪ -‬ח' פרוטות;‬
‫הפרוטה ‪ -‬חצי שעורה‪.‬‬
‫"אי שתיק תנא בחדא מכילתא‪ ,‬אפשר מהדר במכילתא אחריתי"‬
‫יש ללמוד מזה דכל דאשכחן תנא מוקשה מחבירו במשנה ושתיק‪ ,‬אין‬
‫לומר דמדשתיק‪ ,‬הודה וקבל‪ ,‬אלא אף על גב דשתיק הכא אפשר דמהדר‬
‫בדוכתא אחרינא‪ .‬אי נמי‪ ,‬מהדר ולא חש הגמרא להזכירו‪ ,‬וסוגיית‬
‫הגמרא בכל כי האי גוונא‪ ,‬הוא דאומר‪" :‬מאי מהדר ליה?"‪ ,‬כגון‪" :‬שפיר‬
‫קאמר רבי פלוני לרבי פלוני! ורבי פלוני המוקשה‪ ,‬מאי מהדר ומתרץ? ‪-‬‬
‫אמר לך רבי פלוני"‪ ,‬וכו'‪.‬‬

‫נתיב התי"ו‪:‬‬

‫"תא שמע" –‬

‫‪103‬‬
 ‫בכוליה תלמודא‪ ,‬בין להקשות בין לפשוט‪ .‬וכן מצינו "תא שמע" לא‬
‫ממשנה ולא מברייתא‪ ,‬אלא ממימרא בנזיר‪ ,‬פרק "שלשה מינין"‪.‬‬

‫"תברא" ‪ -‬עיין באות ק' "קשיא" ‪ ,‬במשנה וברייתא‪.‬‬

‫"תיובתא" ו"קשיא"‪ ,‬יש חילוק בין זה לזה‪ .‬כדאקשינן ליה ממימרא‪,‬‬
‫אמרינן בלשון "קשיא"‪ ,‬וכדאקשי ליה ממשנה או ברייתא‪ ,‬אומר‪:‬‬
‫"תיובתא"‪.‬‬
‫"תנינא להא דתנו רבנן" –‬
‫פירוש‪ :‬ששנינו במשנה "סעד וסיוע" להא דתנו רבנן בברייתא‪ ,‬ונפקא‬
‫מינה שאותה הברייתא עיקר‪ ,‬והלכה כמותה אחר שיש סמך מן המשנה‪.‬‬
‫"תנן התם" –‬
‫רוצה לומר‪" ,‬במסכתא אחרת"‪ .‬ונמצא "תנן התם" מהפרק עצמו ‪ -‬פ"ה‬
‫דפסחים ‪ -‬ויש נוסהאות דלא גרסי אלא "תנן" גרידא‪.‬‬
‫"תני תנא קמיה דרבא" –‬
‫וכן הרבה בתלמוד רוצה לומר‪" :‬תנא בכאן אמורא‪ ,‬על שם שקבל האי‬
‫מתניתין מרבו‪ ,‬ובא וספרה" ‪ -‬שהברייתות לא היו שגורות בפי הכל‪,‬‬
‫כנודע‪ .‬כדאמינן בעלמא‪" :‬פלוני אתא‪ ,‬ואייתי מתניתא בידיה‪".‬‬
‫"תנא" או "ותני עלה" –‬
‫היא התוספתא שניתוספה על המשנה‪.‬‬
‫"תניא" ו"תנו רבנן" –‬
‫ברייתא היא (תנן הוא משנה)‪.‬‬
‫"תני פלוני בשאר ספרי דבי רב" –‬

‫‪104‬‬
 ‫היינו ספר במדבר מן "וישלחו מן המחנה" עד סוף הספר ‪ -‬וספרי דרב‬
‫גופיה‪ ,‬היינו תורת כהנים ‪ -‬ספר ויקרא‪.‬‬

‫"תנן סתמא"‬
‫דלא כפלוני דחיקא ליה מלתא לתלמודא דתני רבי סתמא דלא ככלי‬
‫עלמא והכי קאמר לימא תנן סתמא דלו כפלוני ואתיא מתניתין דלא‬
‫ככולי עלמא ‪.‬‬
‫"תנא תונא"‬
‫רוצה לומר‪" :‬תנא דידן סיעתא לדידי"‪ ,‬וכן פירש"י ‪.‬‬
‫"תניא כותיה דפלוני" –‬
‫ממילא הויא תיובתא דבר פלוגתיה‪ ,‬ואין דרך להרשות לו שוב מאותה‬
‫ברייתא‪.‬‬
‫"תנא הוא ופליג" –‬
‫אמרינן גבי רב ור' חייא‪ .‬ופשיטא שאינם תנאים‪ ,‬שלא הוזכרו לא‬
‫במשנה‪ ,‬ולא בברייתא‪ .‬אלא רוצה לומר שהם "חשובים כמו תנאים"‪,‬‬
‫ויכולים לחלוק על משנה וברייתא‪ .‬וזה‪ ,‬אינו מתרץ אלא מתוך דוחק‬
‫גדול‪ ,‬שאינו מוצא תירוץ אחר‪.‬‬
‫"תנא ושייר" –‬
‫דרך המשנה וברייתא דתני מילי טובא ושייר‪ ,‬דוקא טפי מחד‪ ,‬אבל חד‬
‫לא משייר‪ .‬והיכא דקתני "מניינא" או "אלו"‪ ,‬מוכח בכמה דוכתי דלא‬
‫אמרינן "תנא ושייר"‪ ,‬ומיהו איכא שאומר "תנא ושייר"‪ ,‬אף על גב‬
‫דקתני "אלו"‪ ,‬וזה היכא דאיכא עניינים רבים‪ .‬וכן גבי "מניינא"‪ ,‬יש‬
‫ד"תנא ושייר" ויעויין בתוספות פ"ק דקרושין‪ .‬וכל היכא דקתני "אין בין‬
‫זה לזה אלא כך וכך"‪ ,‬לא שייך לומר "תנא ושייר"‪ ,‬דודאי "דוקא" קתני‪.‬‬

‫‪105‬‬
 ‫ואם תמצא מקום שאומר "כן ושייר"‪ ,‬קתני לה‪" :‬אין! בין אגב גררא‬
‫דשאר; אין! בין דסמיך ליה!" ‪ -‬וקתני בהדיא‪.‬‬

‫"תני‪ ,‬והדר מפרש" –‬

‫כלומר‪ :‬אומר שני דברים‪ ,‬והאחד פירוש הראשון‪ .‬ואפילו מפרק לפרק‬
‫תני דבר‪ ,‬והדר מפרש אותו‪.‬‬
‫תני דבר שהסיפא אתיא לה מדיוקא דרישא‪ ,‬ואפילו הכי ניחא ליה למתני‬
‫דבר וחילופו‪ ,‬ואף על גב דידעינן לפרש חילופו מדיוקא‪.‬‬
‫תני המשנה והברייתא כמה מילי בהדי הדדי ב"אגב"‪ ,‬כלומר‪" :‬אגב דתני‬
‫הני‪ ,‬תני הני" ואף על גב דלא צריך‪ ".‬וכן תני "סיפא‪ ,‬דומיא דרישא"‪ ,‬אי‬
‫נמי "רישא‪ ,‬דמיא דסיפא"‪ ,‬ואף על פי שהיה יכול לומר ביותר חידוש‪,‬‬
‫אפילו הכי איירי דתנא רישא הכי‪ ,‬תנא סיפא נמי הכי‪ ,‬וכן איפכא‪ ,‬איידי‬
‫דקא בעי למתני סיפא הכי‪ ,‬תנא רישא נמי הכי‪.‬‬
‫תלמידים חולקים על רבם‪ ,‬והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫"בית שמאי אומרים‪ ,"...‬ואחר כך‪" :‬שמאי אומר‪ - "...‬והטעם‪,‬‬
‫שהתלמידים קבלו כך מרבם תחלה בילדותו‪ ,‬ושוב חזר בו בזקנותו‪.‬‬
‫ואפילו הכי‪ ,‬משנה ראשונה לו זזה ממקומה‪.‬‬
‫תנאי במשנה מצינו דלא פליגי‪ ,‬אלא תנא בתרא לפרושי טעמא דתנא‬
‫קמא קאתי‪.‬‬

‫תנאים‪:‬‬

‫‪106‬‬
 ‫היכא דאיכא מחלוקת תנאים ולא מסיים בהדיא במשנה במאי פליגי‪,‬‬
‫מסתמא תנא בתרא מחמיר טפי‪ ,‬ויש לחלק דדוקא שני תנאים‪ ,‬אבל‬
‫שלשה תנאים‪ ,‬לא מסיימא מילתא אי תנא בתרא לטפויי על תנא קמא‬
‫קאתי‪ ,‬או על האמצעי דסמיך ליה ‪ -‬ועל כיוצא מקשה בגמרא‪" :‬חכמים‪,‬‬
‫היינו תנא קמא‪ - "...‬ומשני‪" :‬איכא בינייהו דפלוני‪ ,‬ולא מסיימי‪"...‬‬
‫פירוש‪" :‬אינו ניכר מי האוסר ומי המתיר‪ ,‬ואולי אם האמצעי מחמיר טפי‬
‫בהדיא‪ ,‬מסתמא תנא בתרא אתנא קמא אתא לטפוייו"‪ ,‬ומסיימי‪.‬‬

‫"תנאים" הם חכמי המשנה‪.‬‬

‫מי הרב ומי התלמיד‪ ,‬דור אחר דור ‪( -‬וכנויי החכמים באות כ' או ח' ‪) -‬‬
‫ועוד כל תנא ובר פלוגתיה ומי ומי הלכה כמותו ‪( -‬וכללי פסקי ההלכה‬
‫באות כ' ‪ :‬ובסתס באות ס'‪.‬‬

‫א ‪ -‬שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה ובית דינו של עזרא הסופר הכהן‬
‫‪ -‬הגי‪ ,‬זכריה‪ ,‬מלאכי‪ ,‬זרובבל‪ ,‬מרדכי בלשן ‪ -‬שריה‪ ,‬רעליה‪ ,‬מספר‪,‬‬
‫בגוי‪ ,‬רחום‪ ,‬בענה‪ ,‬נחמיה‪ ,‬בן חכליה‪ ,‬יהושע בן יהוצדק‪ ,‬וגם חנניה‪,‬‬
‫מישאל‪ ,‬ועזריה (דניאל)‪ .‬ושמעון הצדיק היה שמו עדוא בן יהושע בן‬
‫יהוצדק‪.‬‬

‫ב ‪ -‬אנטיגנוס איש סוכו‪ ,‬ורבי אלעזר בן חרסום (צדוק ובייתוס‪ ,‬שני‬

‫תלמידי אגטיגנוס היו‪ ,‬ויצאו לתרבות רעה)‪.‬‬
‫ג ‪ -‬יוסי בן יועזר איש צרידה‪ ,‬ויוסי בן יוחנן איש ירושלם‪ .‬רבי אלעזר‬
‫כהן גדול‪ ,‬ששלחו ע"ב זקנים לתלמי המלך‪ ,‬להעתיק התורה‪ .‬ראשונים‬
‫שנִּיים‪ ,‬אבות בית דין ‪ -‬ומחלוקת ראשונה‬
‫מן הזוגות נשיאים היו; ְ‬
‫שחלקו‪ ,‬על הסמיכה ‪ -‬חגיגה י"ז‪ .‬משרבו תלמידי שמאי והלל נתרבו‬
‫מחלוקות בישראל תוספות שם‪.‬‬

‫‪107‬‬
‫ד ‪ -‬יהושע בן פרחיה ונתאי נארבלי‪ .‬יוחנן בן מתתיה כהן גדול חשמונאי‬
‫ובניו‪.‬‬
‫ה ‪ -‬יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ‪ -‬אח אשת ינאי‪ .‬ברכות מ"ח‬
‫ובקדושין ס"ו‪ .‬חוני המעגל והוריד גשמים ‪ -‬תענית פ"ג וכן נקדימון בן‬
‫גוריון ‪ -‬שם ריש פרקא‪.‬‬
‫ו ‪ -‬שמעיה ואבטליון‪ ,‬עקביא בן מהללאל‪ .‬שמעיה ואבטליון גרי הצדק‬
‫היו מבני בניו של סנחריב‪.‬‬
‫ז ‪ -‬הלל ושמאי‪ ,‬רבי יהודה בן בתירא ונחוניא בן הקנה‪ .‬מנחם‪ ,‬יונתן בן‬
‫עוזיאל‪ ,‬בבא בן בוטא‪ ,‬רבי פנחס‪ ,‬רבי יוחנן בן בג בג (הוא בן הי הי ‪-‬‬
‫עיין תוספות בחגיגה פ"א דף ט' ) רבי יוחנן החורני‪ ,‬חנניה בן חזקיה‪.‬‬
‫ח ‪ -‬רבן גמליאל הזקן ונחום הלבלר‪ .‬ר' חנינא בן דוסא‪ ,‬והוא שיצא עליו‬
‫בת קול‪.‬‬
‫ט ‪ -‬רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול‪ .‬רבן‬
‫שמעון השני בן רבן גמליאל הזקן הנשיא‪ ,‬והוא ראשון לעשרה הרוגי‬
‫מלכות‪ .‬ויש דעות אחרות בדרך זה‪ .‬ולהרמב"ם‪ :‬רבן שמעון בן הלל‬
‫(הזקן הנשיא )חברו של רבי יוחנן ואביו של רבן גמליאל הזקן (חברו‬
‫של רבי אליעזר בן הורקנוס)‪ ,‬אחריו רבן שמעון בנו (ורבן גמליאל )‬
‫ורבי יהודה הנשיא‪.‬‬
‫י ‪ -‬רבן יוחנן בן זכאי (בימיו נחרב הבית שני‪ .‬וגלו סנהדרין מירושלים‬
‫ליבנה מ' שנה קודם חורבן הבית‪ ).‬ורבי אליעזר בן יעקב‪ ,‬משנתו קב‬
‫ונקי‪.‬‬
‫יא ‪ -‬רבי אליעזר בן הורקנוס הוא רבי אליעזר הגדול; ורבי יהושע בן‬
‫חנניה‪ ,‬ורבי אלעזר בן ערך‪ .‬ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל‪ .‬רבי‬
‫אליעזר הקליר‪ ,‬יש אומרים שהוא בן חורקנוס‪ ,‬ויש אומרים‪ :‬רבי אלעזר‬
‫בר רבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬בדור אחר‪( .‬ורבי ישמעאל בן אלישע כהן‬
‫גדול)‪.‬‬
‫יב ‪ -‬ר' טרפון ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה (הכהן‪ ,‬עשירי לעזרא ‪-‬‬
‫ברכות כ"ג‪ ):‬ורבי שמעון בן אלעזר‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי‪ ,‬רבי אליעזר‬
‫‪108‬‬
 ‫המודעי‪ ,‬רבי ישמעאל די"ג מדות‪ .‬רבי יהושע בן קרחה‪ ,‬יש אומרים בן‬
‫רבי עקיבה (שהיה קרח) יוסף אביו של רבי עקיבא גר צדק היה‪ .‬רבי‬
‫אלעזר בן חסמא רבי יוחנן בן גודגדא‪ ,‬יהודה בן תימא‪ ,‬אונקלוס הגר‪,‬‬
‫עקילס הגר ‪( :‬אלישע בן אבויה נקרא אלישע אחר)‪.‬‬
‫יג ‪ -‬רבי מאיר‪ ,‬ורבי יהודה ורבי יוסי ורבן שמעון ‪ .‬ורבי נחמיה ורבי‬
‫אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ורבי חנניה בן‬
‫תרדיון ( אשתו של רבי מאיר ברוריה בת רבי חנניה בן תרדיון) רבי‬
‫יהודה בר אלעאי‪ ,‬ורבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬רבי פינחס בן יאירי רבי יוסי‬
‫בר חלפתא דציפורי‪ ,‬רבי נתן הבבלי‪ ,‬רבי אלעזר בר רבי יוסי הגלילי‪:‬‬
‫(בן זומא הוא רבי שמעון בן זומא)‪.‬‬
‫יד ‪ -‬רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש בן רבן שמעון בן גמליאל‪.‬‬
‫ורבי ישמעאל‪ ,‬בנו של רבי יוסי הגלילי‪ .‬בבית דינו של רבינו הקדוש‪:‬‬
‫שמעון וגמליאל בניו‪ ,‬רבי אפס‪ ,‬רבי חנינא בר חמא‪ ,‬רבי חייא ורב‪ ,‬רבי‬
‫ינאי בר קפרא‪ ,‬שמואל רבי יוחנן‪ ,‬רבי השעיא רבא ‪:‬ורבי יהודה הוא‬
‫רבי שחבר המשניות‪ .‬ואחרי התנאים היו האמוראים ‪ -‬עיין באות א' ‪-‬‬
‫וגם תראה עוד באות ס' "סתם מתניתין" ‪ -‬ובערך חכמים ‪ :‬וחברו חכמי‬
‫המשנה חבורים אחרים תמצאם בסוף האמוראים חכמי הגמרא‪.‬‬

‫תנא ובר פלוגתיה‪:‬‬

‫רבי מאיר ורבי‪ ,‬יהודה הלכה כרבי יהודה‪.‬‬

‫רבי יהודה ורבי יוסי‪ ,‬הלכה כרבי יוסי‪.‬‬
‫ואין צריך לומר‪ :‬רבי מאיר ורבי יוסי‪ ,‬שהלכה כרבי יוסי‪( .‬פרק מי‬
‫שהוציאוהו) והטעם שאין הלכה כרבי מאיר‪ ,‬אמרו בערובין‪.‬‬
‫אך קיימא לן דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו‪ ,‬פירוש‪ :‬גזרות וחומרות שהוא‬
‫מחמיר על דברי תורה‪ .‬ודוקא לגזרותיו (פר' אע"פי בכתובות)‪ ,‬אבל‬
‫קנסותיו לא אמרינן "הלכה כרבי מאיר"‪.‬‬

‫‪109‬‬
 ‫רבי יוסי ורבי שמעון‪ ,‬הלכה כרבי יוסי ‪ ,‬דמקום רבי יהודה ליתיה‪,‬‬
‫במקום רבי יוסי מי בעיא?‬
‫כללא דמלתא‪ :‬הלכה כרבי יוסי מחברו‪ ,‬ולא מחבריו‪.‬‬
‫ואיבעיא להו‪ :‬רבי מאיר ורבי שמעון מאי? תיקו! (פרק "המקבל")‪.‬‬
‫הילכך‪ ,‬הלכה כדברי המחמיר בשניהם‪.‬‬

‫רבי נחמיה ורבי יוסי‪ ,‬הלכה כרבי יוסי‪.‬‬

‫רבי יהודה ורבי נחמיה‪ ,‬הלכה כרבי נחמיה‪.‬‬
‫רבי אליעזר ורבי יהושע‪ ,‬הלכה כרבי יהושע‪( ,‬שם) ואפילו מחבריו‪.‬‬
‫וטעות סופר בהליכות עולם שכתב הלכה כרבי אליעזר (בעל יבין‬
‫שמועה שמועה‪ ,‬הג"ה)‪.‬‬
‫רבי יהושע ורבן גמליאל‪ ,‬הלכה כרבן גמליאל (שם)‪.‬‬
‫הלכה כרבי עקיבא מחברו‪ ,‬ולא מחביריו (נידה פ"א ‪ -‬חולק עם רבי‬
‫אליעזר)‪.‬‬
‫הלכה כרבי אליעזר בן יעקב‪ ,‬דמשנתו קב ונקי‪( .‬חולק עם רבי יהודה)‪.‬‬
‫הלכה כדברי המיקל בעירובין (סוף פרק המקבל בפירוש רש"י וכן‬
‫באבל)‪ ,‬ואפילו יחיד אצל רבים‪.‬‬
‫רבי ורבי אליעזר‪ ,‬הלכה כרבי (פרק מי שהוציאוהו)‪.‬‬
‫רבי ורבי יוסי הלכה כרבי‪.‬‬
‫רבי ורבי יהודה‪ ,‬הלכה כרבי‪.‬‬
‫כללא דמלתא‪ :‬הלכה כרבי מחברו‪ ,‬ולא מחביריו (פ"ק דעירובין)‪ .‬וכן‬
‫אם נחלק עם אביו‪ ,‬אין הלכה כמותו‪.‬‬
‫( רבי מאיר ורבן שמעון בן גגמליאל‪ ,‬הלכה ברשמעון בן גמליאל‪.‬‬
‫בית שמאי ובית הלל‪ ,‬הלכה כבית הלל‪( .‬תוספות‪ ,‬פ"ק דסוכה)‬
‫ורב עמרם גאון פסק בששה דברים דהלכה כבית שמאי‪ .‬ב' בברכות‪ ,‬ג'‬
‫‪110‬‬
 ‫במנחות‪ ,‬וא' בסוכה‪ :‬ומוצאן של כל אלו תמצא בספר כריתות‪ ,‬שער ג'‬
‫מחלק ד' ובהליכות עולם בג' פרקים של שער ה'‪ :‬כל מקום ששנה רבן‬
‫שמעון בן גמליאל במשנתינו‪ ,‬הלכה כמותו‪ ,‬חוץ מג'‪ :‬ערב‪ ,‬וצידן‪ ,‬וראיה‬
‫אחרונה‪.‬‬
‫ואיכא אמוראי דלית להו האי כללא דרבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬כדמוכח‬
‫בע"א‪ ,‬אמר רבא‪" :‬הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"‪ ,‬האיל ותנן סתמא‬
‫כותיה‪ ,‬משמע הא כלאו הכי‪ ,‬לא ‪ -‬וכן כתב הרמב"ם בפירושיו‪" :‬ואין‬
‫הלכה כרשב"ג בטרפות‪".‬‬
‫"אין הלכה כרבי אליעזר‪ ,‬משום דשמותו הוא" ‪ -‬פירש רש"י שמותי‪:‬‬
‫"ברכוהו במעשה הידוע בסוף פרק הזהב‪ ".‬והתוספות פירשו כבעל‬
‫הערוך‪ ,‬דשמותי רוצה לומר‪ ,‬מתלמידי בית הלל‪ ,‬אפילו הכי קים ליה‬
‫לגמרא דבכל דבריו קאי כבית שמאי‪ ,‬ולכך אין הלכה כמותו בכל מקום‪,‬‬
‫זולתי במקום שמפרש בהדיא בגמרא שהלכה כמותו‪ ,‬כגון‪" :‬רבי אליעזר‬
‫אומר‪ :‬ד' נשים‪".‬‬
‫כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין‪ ,‬הלכה כמותו; ודוקא בעירובין‪,‬‬
‫אבל לא במחיצות‪ .‬דתנן חצר שנפרצה דאין הלכה שם כרבי יהודה‪ ,‬אלא‬
‫כבר פלוגתיה‪.‬‬
‫הלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין‪ ,‬שמותר‪.‬‬
‫הלכה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכא לגופה (מנחות לא) (הנה כל‬
‫אלו "רבי פלוני ורבי פלוני‪ ,‬הלכה כפלוני"‪ ,‬יש מחלוקת כלל דלא‪ ,‬או‬
‫הגמרא מפרש בהדיא נגדו‪ .‬ע"כ) ועיין ביצה דף ל"ג (דקאמר "הלכה"‪,‬‬
‫ור"שי כתב דהך הלכה אינה‪ .‬וראה בתוספות)‪.‬‬
‫"תסתיים"‪ :‬כל תסתיים בא להוכיח מה דלא ידעינן עד השתא‪ ,‬וזה כשבא‬
‫בגמרא "חד אמר‪ ,...‬וחד אמר‪ - "...‬ולא מסיימי‪ .‬קאמר "תסתיים"‪,‬‬
‫דפלוני הוא דאמר הא מכח מימרא אחרת נמצאת לאחד מהם‪ .‬ובפרק‬
‫"המניח"‪ ,‬גבי פלונתא דרבי אלעזר ור' יוחנן‪" :‬תסתיים"‪ ,‬ולא נשאר‪ ,‬כן‬
‫המסקנא‪.‬‬
‫"תקון סופרים" הוא זה ר"ל שהחכמים דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד‬
‫ואחד מן הכתובים ההם שעקר הכוונה לא היתה כמו שנראה אלא כוונה‬
‫אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן כמו ואברהם עודנו עומד וה' עודנו‬
‫עומד היה לו לומר אלא מה שכינה הכתוב הם דקדקי בו ואין הכונה‬

‫‪111‬‬
 ‫חלילה שהוסיפו או היתירו על מה שכתוב בתורה אפי' אות אחת‪ .‬תקון‬
‫סופרים י"ח דברים ויש עיטור סופרים הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫"תרי תנאי" אליבא דפלוני‪ ,‬רוצה לומר דחד אמר‪" :‬הכי אמר מר!"‪,‬‬
‫וחד‪" :‬הכי אמר מר‪ ,‬ולא כמותך!" וכן מצינו גם כן‪" :‬הני אמודאי‪ ,‬אליבא‬
‫דפלוני!"‬

‫"תרתי" כשמקשה התלמוד ואומר תרתי ר"ל היכי תני תרי מילי דסתרן‬
‫וקשיין והדדי ויש מקומקות דלא סתרן אבל נגען ודמיין אהדדי ומקשה‬
‫דחד מינייהו כני ולמה תרייהו‪:‬‬
‫"תרי"ג מצות" נאמרו למשה בסיני (כמנין תורה ואנכי ולא יהיה לך מפי‬
‫הגבורה שמענום ‪) -‬רמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם ‪ -‬שם"ה לא תעשה‬
‫כמנין ימות החמה ‪ -‬המקיימן מתקיין גופו כל השנה ‪ -‬והנפש החוטאת‬
‫היא תמות‪ :‬כל הנסקלין שבתורה י"ח כל הנשרפין ‪ -‬הנהרגין ב' הנחנקין‬
‫ו' סימן להם יחי"בו ‪ -‬נמצאו כל הרגי ב"ד ששה ושלשים ‪ -‬ושלשים‬
‫שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת בית דין הם ע"א ‪ -‬וכן על שחייבין עליו‬
‫מיתה בידי שמים י"ח ‪ -‬וכן על לאו שיש בו מעשה קס"ח ‪ -‬נמצאו כל‬
‫הלוקין ר"ז סימן לכלם ילקו זרים‪ .‬אבל אינו לוקח על לאו שאין בו‬
‫מעשה חוץ מג' נשבע ומימר ומקלל חברו בשם ‪ -‬ועל לאו שניתן‬
‫לאזערת מיתת בית ‪ -‬ועל לאו שניתן לתשלומין ועל לאו שנית לעשה ‪-‬‬
‫ועל לאו שבכללות ‪(:‬ועוד לאו הבא מכלל עשה ‪ -‬ויש לוא שקדמו עשה ‪-‬‬
‫וגם הייבי עשה ‪ -‬ופלוגתא דקיימו או בטלו במכוה ‪ ) -‬כל כריתות‬
‫שבתורה חוץ מג' אלו היחיד חייב חטאת קבועה ‪ -‬חוץ מב' טמא שאכל‬
‫קדש ושנכנס למקדש ששניהם בקרבן עולת ויורד ‪ -‬נמצאת למד שכל‬
‫העברות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מ"ג ‪ -‬כל כריתות‬
‫שבעריות כ"ו ‪ -‬ובשאר עבירות י"ז ‪ -‬הרי מ"ג) כל אלו ל"ו כריתות הם‬
‫במצות לא תעשה חוץ מב' הפסח והמילה שהם במצות עשה ‪ -‬וכלם‬
‫חייבים על זדונם כרת ‪ -‬ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהם אשם‬
‫תלוי חוץ מב' אלו והמגדף ‪ -‬והמחוייבים מיתת ב"ד הוא בעדים והתראה‬
‫והמביא קרבן ומודה ועוזב ורוחם‪:‬‬

‫‪112‬‬
 ‫תלמוד ‪:‬‬

‫חיבור משנה וגמרא ‪.‬‬

‫"דברים שבכתב‪ ,‬אי אתה רשאי לאומרם בעל פה; דברים שבעל פה‪ ,‬אי‬
‫אתה רשאי לכותבם בכתב!" ‪ -‬ומימות משה רבינו אשר קבל תודה מסיני‬
‫פה אל פה ועד רבינו הקדוש לא נכתב ספר בתורה שבעל פה‪ ,‬והחכמים‬
‫היו מקבלים איש מפי איש ולומדים על פה כאשר נמסרת‪.‬‬
‫והתלמידים עושים סימנים למשנתן וכותבים מפני השכחה בסתר‪ ,‬וקורין‬
‫להם מגילת סתרים (במסכת ‪ )...‬ומפני הצרות החכמה מתמעטת עד זמן‬
‫רבי‪ ,‬שנתן לו ה' חן בעיני אנטגנינוס ועמד הוא ובית דינו בהסכמת‬
‫החכמים לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני‪ ,‬וסמכו על מקרא שכתוב‪:‬‬
‫"עת לעשות לה'‪ ,‬וגו'" (בגמרא)‪.‬‬
‫ונאספו כל בעלי השמועה והקבלה וחבר מהכל ספר משנה תורה מיוסד‬
‫על חמשה עמודים חזקים ומקובץ מן חמשה חלקים‪ ,‬כאשר כתב המאור‬
‫הגדול בהקדמת סדר זרעים לפירוש המשנה שלו‪" :‬הא' ‪ -‬פירושים‬
‫מקובלים מפי משה מפי הגבורה; ויש להם רמז בכתוב; הב' ‪ -‬דינים‬
‫שנאמר בהם "הלכה למשה מסיני"; ולא נלמדו לא מסברא ולא ממידה;‬
‫הג' ‪ -‬דינים שהוציאם על דרך הסברא והקש ושאר לימודים; ונפלה בם‬
‫מחלוקת‪ ,‬מה שאין כן בשנים‪ ,‬הראשונים; הד' ‪ -‬הגזרות שתקנו החכמים‬
‫בכל דוד ודוד לעשות סייג לתורה; הה' ‪ -‬הם ההנהגות ותקנות שהנהיגו‬
‫הנביאים והחכמים‪ ,‬אם באיסור והיתר‪ ,‬אם בדיני ממונות‪.‬‬

‫אלו החלקים כלולים בחיבור הזה‪ ,‬והם ששה סדרים‪( .‬כגמרת שבת‬
‫פ"ב) זכר לדבר‪" ,‬והיה אמונת ‪ -‬עתך ‪ -‬חוסן ‪ -‬ישועות ‪ -‬חכמה ‪ -‬ודעת ‪-‬‬
‫יראת ה' היא אוצרו!" ואלו הן‪ :‬זרעים ‪ -‬מועד ‪ -‬נשים ‪ -‬נזיקין ‪ -‬קדשים‬
‫‪ -‬טהרות‪ ,‬והסימן‪ :‬זמ"ן נק"ט‪.‬‬

‫וכל סדר למסכתות כלן‪ ,‬ס"א מסכתות ‪ -‬ויש גמרא על ל"ו בלבד ‪ -‬וכל‬
‫מסכתא לפרקים (סימן לכלם תלמו"ד בבל"י)‪ ,‬ועיין עוד הקדמת הרב‬
‫משה בן מימון ז"ל לספרו משנה תורה‪.‬‬

‫‪113‬‬
 ‫דברי רבי אלה במשנה היו מעטי הכמות ורבי האיכות‪ ,‬וקוצר מילים בלי‬
‫אריכות‪ ,‬והכל מבואר לרוחב שכלו אך לבאים אחריו עמקו דבריו‪.‬‬
‫לפיכך ראה אחד מתלמידיו צורך לגלות דברי רבו ולמלאת עם התוספתא‬
‫ועניינה תוספת על המשנה וגילוי טעמה‪ .‬וכן חברו רבי חייא ורבי‬
‫הושעיא הברייתות‪ ,‬שהן חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש‪ ,‬ואחריהם לא‬
‫שם איש לבו אלא להתבונן בדברי המשנה‪ ,‬עד זמן רבינא ורב אשי‪ ,‬סוף‬
‫האמוראים ‪ -‬זכר לדבר‪..." :‬אבינה לאחריתם‪ "...‬במסכת בבא מציעא‬
‫פרק ו'‪ .‬והתבודד רב אשי ואסף כל הסברות והדקדוקים וכלל הכל‬
‫בחכמתו‪ ,‬וחבר הגמרא‪ ,‬אגדה דשמעתא‪ ,‬סברא וכיון בו ד' דברים יקרים‪:‬‬
‫א' ‪ -‬לפרש כל טעמי המשנה וכל משא ומתן שעליה; ב' ‪ -‬פסק הדין‬
‫להלכה דתנאים ואמוראים; ג' ‪ -‬גזרות ותקנות שנעשו אחר רבינו‬
‫הקדוש; ד' ‪ -‬דרשות ואגדות‪ ,‬תועלותן מרובה וכוללות‪ ,‬חדות‪ ,‬נפלאות‪.‬‬
‫ועשה רב אשי מהגמרא מהדורא קמא ובתרא (פרק "מי שמתו" דף‬
‫קנ"ז)‪ ,‬כדרך כל מחבר שחוזר ומתקן‪ ,‬ובזה נחתם הגמרא עליו‪ ,‬אין‬
‫לשנות‪ ,‬זולתי רבנן סבוראי הוסיפו בו קצת כאשר מקובל מפי הגאונים‬
‫וחכמים מחוכמים‪.‬‬

‫‪114‬‬